אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלה הן 18 הסדרות הכי חשובות בתולדות הטלוויזיה הישראלית

E
שתפו בפייסבוק

ב–1966 נוסדה הטלוויזיה החינוכית, 30 שנים לאחר מכן החלו שידורי ערוץ 2 הניסיוני ובשנות ה–90 פרץ העידן הרב־ערוצי. מתוך מאות, אם לא אלפי תוכניות אירוח, שעשועונים, ריאליטי ומערכונים שעלו על המסך וירדו ממנו, הדרמות והקומדיות המקומיות הגדירו טוב מכל מהי טלוויזיה ישראלית | אריאנה מלמד, איתי שטרן וגילי איזיקוביץ

1971, ערוץ 1 | "חדווה ושלומיק"

אנטי תרבות, אנטי חינוכי, אינפנטילי, צריך היה להרהר אם להעלות את הסדרה בכלל: כך על פי הדה בושס המנוחה, מבקרת הטלויזיה שהיתה בין אלה ששנאו את "חדווה ושלומיק" המצליחה, שזכתה ל־100% רייטינג בעידן החד־ערוצי. לימים היא נהפכה איקונית, נוסטלגית ואהובה אולי עוד יותר מכפי שהיתה בעת ששודרה כדרמה ראשונה בהמשכים בהפקה של טלוויזיה צעירה, דלת תקציב ומקרטעת. מעבר לחומות הזמן, התבוננות מפוכחת מגלה בעיקר את הלוחות הטקטוניים של החברה הישראלית שהחלו לנוע בימים ההם באופן מאיים. על פי האידיאולוגיה השלטת והמוכתבת, שלומיק (מנחם זילברמן המנוח) צריך להישאר בקיבוץ עם חדווה שלו (יעל אביב) ולהכפיף את כישרונו המוזיקלי לסידור עבודה בפלחה, אבל הוא נכסף לתל אביב הגדולה ומדוחיה, הבוהמה שלה ומסיבותיה וסכנותיה — אלכוהול וסמים, אהבה חופשית ומיניות מוחצנת ובגידה בערכי המונוגמיה והציונות המעשית גם יחד. עם כל אלה, ועם רוח השינוי שמחריגה את שלומיק השאפתן וחדווה המהוססת מבית גידולם, התמודדו בסדרה בדיאלוגים מבריקים של יהונתן גפן שהיה כבר אז סיסמוגרף תרבותי רגיש ומפוכח, ער לפערים העצומים בין האידיאולוגיה לרצון האנושי. את הארוטיות המוחצנת והמסוכנת גילמה הלית ישורון בתערובת חכמה של קלולסיות וניכור, ואת שיר הנושא אי אפשר לשכוח, מפני שגם כיום הבוקר בא כל כך מהר, וצריך ללכת אל, ללכת מ, ללכת כי כולם הולכים, כפי ששרה מירי אלוני. רימייק, אם אי פעם יהיה, צריך להציב את המתח הדרמטי לא בשאלה "קיבוץ או תל אביב", כי בינתיים, כידוע, רעיון הקיבוץ מת מוות טבעי, אלא "תל אביב או ברלין". עד כדי כך השתנינו. גם הצעה של אמרגן ממולח (יוסי גרבר המנוח) לאשה נאה לאנוס אותה כבר לא תתקבל כשורה בתסריט בשום ערוץ שהוא. אולי השתנינו מעט גם לטובה. אריאנה מלמד

1982, ערוץ 1 | "מישל עזרא ספרא ובניו"

הצילומים ארכו כמעט שלוש שנים. זו היתה ההפקה הדרמטית היקרה והמשוכללת ביותר של ערוץ 1 עד אז, שגם הביאה את בשורת הצבע אל המסכים השחורים־לבנים. ססגוניות ורבגוניות היו מאפייניה המרכזיים של הסאגה המשפחתית שהציגה היסטוריה בזעיר אנפין של הקהילה היהודית העתיקה בחאלב לצד וסיפור בלשי על גורלו של כתר ארם צובא, הטקסט העתיק ביותר של התנ"ך כפי שהוא מוכר לנו. ספרו רב־המכר של אמנון שמוש עובד בתבונה ובעדינות ויצר את ההיפך הגמור מ"סלאח שבתי": אל המסך הגיעו פתאום יהודים מזרחים משכילים, מצליחים, נטועים היטב בסביבתם התרבותית, חולמים ואוהבים ומתמרנים בין פתיחות למערב והסתגרות מחמת מצוות הדת, רחוקים מאוד מן הדימויים הגזעניים השגורים מאז ימי "סלאח", אבל גם מהדהדים את הנרטיב הציוני במיטבו. אחרי פרעות ותלאות, רבים מבני המשפחה יגיעו לחוף מבטחים בישראל ולמרות קשיים קלים יתערו וייטמעו בין אדוני הארץ כשווים. מכרם חורי נחשף בסדרה כשחקן ענק, מהפנט וממגנט; לו היו מצלמים אותה כיום, אי אפשר היה ללהק אותו לתפקיד הראשי, כי הגזענות ניצחה, וצופים עדכניים לא יהיו מוכנים לסבול את חורי בתפקיד פטריארך יהודי עד עמקי נשמתו. האם יש תקווה לרימייק? ספק גדול, ולו רק בגלל הצורך לשנות את הסוף האופטימי ולהוסיף למשפחה עוד דור של מזרחים למודי דיכוי, כאלה שכבר נואשו מדיקלום הסיסמאות המוכתבות של ההגמוניה ולהעמיד פנים שפה, בארץ חמדת אבות, טוב כל כך לכולם. אריאנה מלמד

1986-1983, הטלוויזיה החינוכית | "קרובים קרובים"

37 פרקים — לא כולל פרק האיחוד — שמי שצפה בהם יזכור תמיד את הקריאה "פתוח" בקולה של חנה מרון, ואת הכתובת הדמיונית ויטק 9, שם רחשו חיים במגוון גדול של מצבים קומיים, כל מה שיכול להתרחש בבית משותף אחד בנימוס ובלי גסויות, בחן ובמאור פנים המתאימים לכל המשפחה, לכל המשפחות. זה היה הסיטקום העברי הראשון. מעטים הכירו אז את המלה או את הז'אנר, שכבר היה הלחם והחמאה של הטלוויזיה האמריקאית. היתה בו יומרה גדולה ובלתי מתפשרת להציג את כל גוני הישראליות, או לפחות את השתקפויותיהם המרובות בפריזמה מעוותת בתל אביב. בזהירות גדולה, כדי לא להעליב אף אחד, נמנעו הכותבים, גאוני הסאטירה הבועטת של "זו ארץ זו" ו"ניקוי ראש", מאמירה סאטירית־ביקורתית וגם לא ביקשו להצחיק את צופיהם עד דמעות, אלא לעשות להם נעים בעוד ועוד סצינות גנריות ואוניברסליות לגמרי. המלאכה המפרכת נפלה על השחקנים הראשיים, והם עמדו בה בגבורה: חנה מרון בתפקיד קול התבונה המבוגר אבל הרענן, לאורה ריבלין החרדתית ותיקי דיין החרדתית לא פחות, יהורם גאון ההיפוכונדר המושלם ומולי שגב, הילדון שכל אחד מכיר מן הבית המשותף שבמציאות. אילוצי התסריט גרמו לכל השכנים לדבר זה עם זה ולפתור כל סכסוך בדרכי נועם, אילוצי הנרטיב על יחסי הורים־ילדים מחקו אפשרות של ניכור בין־דורי לטובת אי הבנות זעירות וחמודות, ובבניין שבו התגוררו רק בני המעמד הבינוני לא היו מתחים כלכליים, עדתיים או פוליטיים רציניים, למעט בפרק שבו נדונה שאלה של העסקת עוזר בית ערבי, ואז התברר כי מתחת לטיח של קירות ויטק 9 רוחשים כל השדים שיהפכו מאוחר יותר סדרה כזאת למוצר טלוויזיוני בלתי אפשרי. כן, היה פרק איחוד אחד, אחרון ודי, והמעריצים אולי רצו עוד — אבל לעתים הזיכרונות יפים בהרבה מן הדבר עצמו. אריאנה מלמד

1988-1985, ערוץ 1 | "המסעדה הגדולה"

לא היה דבר כזה בתולדותיה של הטלוויזיה הישראלית בערבית, יציר כלאיים רווי שאיפות אינדוקטרינציה פוליטית מטעם השלטון, שאז עוד צפו בו ערבים ויהודים — בטרם הגיעו הכבלים לארצנו המשוסעת. תמיד בפול גז בניוטרל ובמשחק מוגזם ומגלגל עיניים, שבוע אחר שבוע נקלעו למסעדה הירושלמית, שהתקיימה בהטרוטופיה לא מובחנת, ביקום הדמיוני בין העיר המזרחית־הערבית ליהודית־המערבית, כל מיני מצחיקנים ומוזרים, אורחים לרגע שהרימו להנחתה לשחקנים הקבועים. זה היה תפקיד חייו של בסאם זועמוט ודרכו של גסאן עבאס ללבם של היהודים־ישראלים, במחיר הקצנה והגחכה מתמדת של מאפייני תרבות שרק שליטים יכולים לייחס לנשלטים. תמימות וטמטום היו המאפיינים העיקריים של הדמויות שתוסרטו בגסות — והעיקר, בלי יותר מדי פוליטיקה. כלומר, מתוך רצון עז להציג חיים משותפים על קו תפר בין יהודים לערבים כאידיליה שיש להתמוגג ממנה כאילו היתה תמונת מציאות. בלחץ הקומי — בדיחות טובות ורעות נורו שם בזו אחר זו כל פרק — אפשר היה לרגעים לשכוח או להשכיח את הכיבוש, את צמיחתו של דור האדונים ואת הפיכתם של פלסטינים אזרחי ישראל לעבדים בהיכלות החומוס. כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, ופרצו במקביל ובלי קשר סכסוכים בין שחקנים מובילים להפקה, כבר היה ברור שדינה של המסעדה הזאת להיסגר אחת ולתמיד — וטוב שנסגרה, היא והשקרים הנוחים, הקלים לעיכול ששיווקה לצופים. אריאנה מלמד

1998-1997, ערוץ 2 | "סיפורים קצרים על אהבה"

קול הנפץ המטאפורי שנשמע כשערוץ 2 עלה לאוויר ב–1993, הוסיף להישמע שנים אחר כך, גם כשמציאות המסך השתנתה. כולנו רגילים לסמן את השינוי בהרגלי הצפייה באותו רגע בזמן, אבל לאורך השנים היו כמה פסגות יצירתיות שהביאו אותנו לשם. שיח הברזיות השתנה ככל שכוחות יצירתיים, צעירים ומלאי תשוקה זרמו אל הערוץ החדש, ואם נחפש דוגמה בולטת נמצא אותה באנתולוגיה "סיפורים קצרים על אהבה". זה היה פרויקט סרטים קצרים בשני חלקים שערך חגי לוי (לימים יוצר "בטיפול") והפיק יחד עם שרון שמיר. תשעה סרטים היו בסדרה, כל אחד מהם נכתב ובוים בידי במאי אחר ושוחק על ידי צוות שחקנים שונה. ומה שנשמע כמו הימור מסוכן, בעיקר מפני שלא היו דמויות קבועות להיקשר אליהן והיוצרים היו לעתים כמעט אנונימיים, חרך את המסך. בין 1997 ל–1998 נשטפה הטלוויזיה בסרטים מסעירים, מלאי חיות וליבידו יצירתי. היו שם "חתולת הרעם" שכתבה וביימה עירית לינור ועסק ביריבות ובאהבה בין קבוצות באולינג; "הבחור של שולי" המתוק והנוגע ללב של דורון צברי ודורית רביניאן; "מלכה לב אדום" של רן טל ואתגר קרת ו"בעל בעל לב" המוזיקלי והקאמפי שיצרו גל אוחובסקי ואיתן פוקס ועוד ועוד. "סיפורים קצרים על אהבה" היתה הצצה לפוטנציאל היצירתי הטמון בטלוויזיה הישראלית, ולא מפתיע שמי שהשתתפו בו נהפכו עם השנים למרכזיים ולבולטים שביוצרים הפועלים בארץ. הם והסרטים שיצרו הוכיחו שטלוויזיה מקומית יכולה להיות מקורית ורלוונטית, כיפית ומגניבה, ומי שהתבגרו תוך צפייה בערוץ 2 מצאו את עצמם ממוגנטים אליה. גילי איזיקוביץ

2001-1997, ערוץ 2 | "פלורנטין"

כמעט בלתי אפשרי לבעוט במערכת בזמן שאתה חלק ממנה. "פלורנטין", ששודרה בטלעד בערוץ 2, בעטה ברבאק של הממסד השמרני של התקופה, אך עשתה זאת בכל כך הרבה חן וחוכמה, שאיש לא הצליח לעצור אותה. סדרה על־תל אביבים פריבילגים שעסוקים בחור התחת של עצמם לכאורה לא יכולה להיחשב רדיקלית, אלא שבישראל של 1997 עוד לא נראו על המסך הישראלי דמויות כמו אלה ששטפו את "פלורנטין". בטח לא הגייז. "פלורנטין" היתה לקהילת ההומואים התל־אביבית (והישראלית בכלל) מה ש"זגורי אימפריה" היתה למזרחים צעירים — סימן לכך שניתן להרים ראש, לתהות אם המבול חלף ולהוציא יד מהחלון כדי להרים איזה דגל. הנורמליות שבה הוצגה מערכת היחסים בין תומר לאיגי (אבשלום פולק ואורי בנאי) היתה שערורייתית גם בעיניו של מי שאז היה מנכ"ל טלעד, עוזי פלד, שביקש מאיתן פוקס לצנזר את הנשיקה בין שני גיבוריה. זיונים עוד איכשהו התקבלו בהבנה, אבל נשיקות (המרמזות על אהבה, רחמנא ליצלן) התבקשו להישאר מחוץ לתחום. לבסוף ניצחה הליברליות, שכיום עשויה להיראות ארכאית ואז יצרה נקודת מפנה, שאחריה הכל השתנה בנוגע לייצוגים להט"ביים על המסך. "פלורנטין" התיישנה עם השנים והדיאלוגים שלה כבר לא מרעננים כפי שהיו בעבר, כשבקעו אז מן המרקע, אבל זה לא משנה. את מקומה בפנתיאון היא השיגה בזכות סיבות חשובות בהרבה. איתי שטרן

2001-1998, ערוץ 2 | "טירונות"

לו היו מגיעים בני ואורי ברבש למשרדי רשת היום, ומציגים את התסריט של "טירונות" — כנראה היו מגלגלים אותם מכל המדרגות. ישראל שאחרי אלאור אזריה, עם ארגונים כמו "בצלם", "שוברים שתיקה" ו"מחסום ווטש", כבר לא היתה יכולה להסתכל על עצמה דרך חיילי גבעתי, גיבורי הסדרה ההיא, ולעמוד זקוף ובטוח. הסלוגן שליווה את "טירונות", "תסתכלו עליהם ותראו אותנו", מתקשה כיום להחזיק מים, או כומתה יציבה בכותפת. ובכל זאת, "טירונות" שעלתה לשידור ב–1998 הציבה סטנדרטים גבוהים במיוחד להפקה ביחס לטלוויזיה המקומית אז. לכל מי שנוטה לזלזל באיכויות הפקה וחושב שמדובר בערכים אסתטיים ריקים, צריך להזכיר שהמהפכנות ההפקתית של "טירונות" תרמה להתפשטות הסטנדרט הגבוה בהמשך, ולמימושו בסדרות דוגמת "חטופים" (שנהפכה לימים ל"הומלנד") או "כפולים". ייתכן שבלעדי "טירונות" היינו נשענים עדיין על צילום מיושן במצלמת כתף. ולו רק על כך, אפשר להצדיע לה בלי להתבייש. איתי שטרן

2004-1999, הוט | "שבתות וחגים"

בסוף 1999 עלתה בערוץ 3 הדרמה "שבתות וחגים". היא הביאה למסך קבוצה של חברים, נשים וגברים, בני 30 ומשהו, תל־אביבים, חלקם בעלי מקצועות יצירתיים. הם התמודדו עם המציאות המקומית וזה עם זה, עם זוגיות ארוכה או דייטים, עם גידול ילדים קטנים וגדולים. רני בלייר ביים אותה והיה אחד מכותביה, לצד ארי פולמן ואורי סיון, ערן קולירין, חגי לוי ואריק רוטשטיין. שיחקו בה אלון אבוטבול כרפי משעני ודרור קרן כחברו הטוב יואב לזרוב. מירב גרובר היתה אשתו של לזרוב, ויעל אבקסיס היתה זוגתו של רפי, דיילת בשם אלה אזולאי. אתי אנקרי גילמה את אחותו של רפי, חגית, הנשואה לדורון, שאותו גילם קובי שטמברג. חיי הדמויות היו ארוגים אלה באלה ובישראליות, והטקסים שהישראליות הציעה לדמויות היו חלק מהשגרה. סיפורי אהבה וחברות, התמודדות עם בני משפחה ועימותים. הדרמות הגדולות אולי נשארו בחוץ, אבל התחושה הריאליסטית והשחקנים המצוינים הביאו את הצופים למסך — ולא רק הם. אלה היו שנותיה הראשונות של הטלוויזיה הרב־ערוצית בארץ ונדמה היה כי יוצריה חלקו עם הגיבורים יותר משמץ פרטים ביוגרפיים. היו ל"שבתות וחגים" עוד תכונות בולטות, למשל היותן של מרבית הדמויות מזרחיות. אף שנרטיבים של זהות עדתית לא התקיימו בה, היה ברור שמשעני ואזולאי לא הגיעו מגלות מזרח אירופה. ואולי יותר מהכל בלטה בה איזו רוח בסיסית של אהבת אדם ותחושה שהחיים יכולים להיות טובים. גם ריבים בין בני זוג התפתחו כך שיכולת להזדהות עם כל אחת מהדמויות — המניעים שלהן היו אנושיים, מובנים, קרובים אלינו. גילי איזיקוביץ

2004-2000, ערוץ 2 | "הבורגנים"

תמונת המראה המצליחה לא פחות של "שבתות וחגים" היתה "הבורגנים" שעלתה בספטמבר 2000 בערוץ 2. היא תוארה כדרמה קומית, אבל את אווירת המרירות והיעדר החמלה אי אפשר היה לפספס. זה לא הפך אותה לטובה פחות. "הבורגנים" היתה מבט קשוח במציאות הישראלית, כאילו היה אסף ציפור, התסריטאי והיוצר שלה, ממשיכם העגום של יעקב שבתאי וחנוך לוין. בני (שי אביבי), יזם עסקי כושל, הוא בעלה של נילי, מנחת סדנאות לשיפור הזוגיות, ואחיהם של מלכה וקובי. נילי מנהלת רומן עם גבר בשם אהרל'ה ואחרי הגירושים גם עם ישראל (דב נבון), חברו הטוב של בעלה לשעבר. ישראל, עורך דין נכלולי, הוא בן זוגה של גלי (אילנה ברקוביץ) שבוגד בה עם תלמידת התיכון לילך (חני פירסטנברג) וגם עם אמא שלה. יוני (רמי הויברגר) הוא גבר מתנשא, נשוי לדליה (שרית וינו אלעד) הרגישה, ומנהל רומן עם המטפלת של בתו. דליה עובדת אצל נינה (קרן מור), רווקה עצובה שיוצאת עם שלל גברים ומתקשה למצוא אושר. בשלב מסוים היא נכנסת להיריון מבני. גם כאן הדבוקה הישראלית היא המרכז, אבל בניגוד ל"שבתות וחגים", הפסימיות והייאוש הם הסאבטקסט. אולי היה זה רצח רבין חמש שנים לפני כן, שהביא את הטון שאינו מצפה לטוב מבני האדם למסך. אריק גלסנר, במסה מעניינת במגזין "ארץ אחרת", טען כי הביקורת החריפה של "הבורגנים" לא באמת מסכנת איש. היא רואה את הדמויות ואת המציאות שלה כפגומים כמו מגזירת גורל, כך שאין מקום לתבוע שינוי. דווקא "שבתות וחגים", שבה מוצגת האפשרות לשינוי, היא הסדרה החתרנית מבין השתיים. גילי איזיקוביץ

2003, ערוץ 2 | "אחד העם 1"

בניגוד לרבות מהסדרות ברשימה הזו, "אחד העם 1" נהפכה לפנינה טלוויזיונית עבור רוב הצופים רק בדיעבד. ייתכן כי בזמן אמת, כשעלתה לאוויר ב–2003, לישראלים היה קשה לעכל את הגרוטסקה שניבטה מפניהם של מירי הפקחית, מירה נמירוביץ'־נמיר וראובן פסקל. העליבות, שהתכתבה עם הדמויות הנרגנות של חנוך לוין, היתה גסה, נטולת רחמים ומצחיקה עד דמעות. שנים אחר כך יהפוך אילן פלד לאייקון של הומור ישראלי, כזה שיכול לעשות פרסומת לדגני בוקר ועדיין להיחשב לאיש המגניב בעולם. "אחד העם 1" זיקקה באמצעות הכישרון הקומי של פלד וחבריו את הישראליות המכוערת, האנושית, היפה והמטומטמת, זו שבעטיה אנחנו שואלים גם היום אם "חתמו כבר על הסכם שלום", או תוהים לגבי ה"מתנות" שהגיעו מהביקור האחרון בטורקיה. מי שראה את "אחד העם 1" והתאהב, לא באמת יכול היה לתעב את האשה ההיא מטיסת השוקולד או את זו שכתבה על קיר הקולוסיאום ברומא. הרי הדמויות הללו נכתבו כבר לפני שנים. מעת לעת יש מי שמחזיר אותן לשטח, כדי שנזכור באיזו שכונה אנחנו חיים. איתי שטרן

2004, ערוץ 10 | "אהבה זה כואב"

רק בשנים האחרונות, ובאיחור ניכר, התחדדה העובדה שהטלוויזיה והקולנוע לא יכולים להמשיך להביא אל הצופים והצופות קולות גבריים בלבד. ישראל, שאהבה לאהוב את גיבוריה החיילים, הקצינים, רדופי התלאות ואכולי האשמה, לא פינתה מקום בתפריטה הטלוויזיוני לתסריטים שכתבו נשים. זו גם הסיבה שסיפורי אהבה קטנים, עדינים ויומיומיים לא מצאו את מקומם בשעות הפריים־טיים. אל הישומון הזה צעדה דנה מודן ב–2004, כשהביאה לערוץ 10 את "אהבה זה כואב" — סדרת יחסים בטעם חמוץ־מתוק, עטופה בטחינה, עמבה וגריז מוסכים. הפינג־פונג המילולי והאוורירי בין מודן לאסי כהן היה כה קולח, שאפילו החומציות של מודן כדמות נוירוטית לא פגעה בהתאהבות שלנו בסיפור האהבה הבלתי אפשרי בין השניים. גם שאר גופי השידור בארץ לא נותרו אדישים לסדרה ששמה את ערוץ 10 — שהיה אז על הקרשים — בחזרה על המפה. מודן, בממזריות תסריטאית רבה, לא הסתפקה בסיפור האהבה שרקחה בין היפהפייה ליחפן, וניערה גם את שיח הזהויות המזרחי־אשכנזי תוך ביסוס הטענה שהמזרחים המקומיים חרדים מהצל של עצמם ובתוך כך — גם משכנינו הערבים. אפשר וראוי להתווכח עם הקביעה הזו, שהגיעה לפיצוץ באחד מרגעי השיא של העונה היחידה בסדרה. מנגד, קשה להתווכח עם העובדה ש"אהבה הזה כואב" הכילה אמירה פוליטית נוקבת הנחבאת בתוך קומדיה רומנטית. איתי שטרן

2005, הוט | "טלנובלה בע"מ"

לכאורה, מדובר בדחקה, בדיחה על חשבון ז'אנר מגוחך שלו כללים נוקשים. למעשה, מדובר על הליכה על הקצוות — בתוך הז'אנר, באהבה יוקדת אליו ובהקצנה מודעת לעצמה. "טלנובלה בע"מ", ששודרה ב–2005 ונוצרה על ידי דרור נובלמן והבמאי שי קפון, היתה טלנובלה היפסטרית על אחורי הקלעים של טלנובלה מסורתית. טלי שרון היתה רננה לוסטיג, תסריטאית שכותבת טלנובלה לערוץ בדוי. היא מסתבכת כשלסדרה מלוהקת דוגמנית נבובה (יעל בר זוהר) ועוד יותר כשהנבובה מגלה שזה מה שחושבת עליה היוצרת. מכאן הכל הולך ומסתבך — רומנים ונקמות, התמוטטויות עצבים ומערכות יחסים סודיות ומושתקות, בדיחות בוטות על המתחרים ולגלוג למביני עניין על תעשיית הטלוויזיה. במלים אחרות, "טלנובלה בע"מ" היתה תענוג ובזכות המודעות העצמית הקיצונית שלה, היה סביר לחלוטין להודות שהתמכרת אליה. ואם לא די בכך, לאווירת הטירוף הכללית הוסיפה ההתמוטטות של טוביה צפיר במהלך הצילומים. זו הביאה להחלפתו בשרון אלכסנדר, בסצינה שהיתה למחווה מפוארת למסורת החלפת השחקנים הלא אמינה באורח קיצוני שנהוגה בסבוניות האמריקאיות. רגע אחד הלך לו נפתלי אונגר, הדמות ששיחק צפיר, ובשנייה ירד בגרם המדרגות נפתלי אונגר חדש — ואיש לא פצה פה או ציפצף. סוף סוף גם לנו יש טראש. גילי איזיקוביץ

2005–2008, הוט | "בטיפול"

לו היו שואלים חייזר שנחת ב–2005 בישראל מה מגדיר טוב מכל את בני המקום, נראה שהנטייה לפסיכולוגיזם לא היתה עולה על הפרק. רברבנות, קולניות, שמחת חיים, חרדה קיומית וחיבה לריאליטי היו מתקבלות כתוצאות סבירות בהרבה. ובכל זאת רק סדרה אחת, שכללה בעיקר דיאלוגים מרובי קלוז־אפים בחדר סגור, אחראית לטפטוף שנהפך למבול, וסימן את ישראל כחממה טלוויזיונית לתוכן איכותי. "בטיפול" שיצרו חגי לוי, אורי סיון וניר ברגמן נהפכה ליצירה הישראלית הראשונה שנמכרה ל־HBO, דבר שנחשב חריג באותה תקופה, הן עבור השוק הישראלי והן עבור שוק הטלוויזיה שעד אז לא היה גלובלי. העובדה שאוניית הפאר של HBO בחרה להפיק שלוש עונות לסדרה באנגלית, מעידה כאלף עדים על עוצמתה של הדרמה הגדולה מכולן: זו המתחוללת בין האיד, האגו והסופר־אגו. חלק נוסף מהצלחתה של "בטיפול" נבע מהאופן שבו היא הושיבה את עם ישראל על ספת הפסיכולוג ולא הרפתה את אחיזתה עד שהגיע המחנק בגרון. היא עשתה זאת בתבונה ורגישות, בלי להתנשא על צופיה או לחנך אותם. יופיה של הסדרה כמו ניבט מבין קמטיו של ראובן דגן (אסי דיין) ונבע גם מכתיבה מופתית שרקחה את פגעי המקום (טייס חיל האוויר שלא יכול לחיות עם עצמו לנוכח הרג ילדים פלסטינים), עם פגעי החיים והאהבה (מה שהעניק לאיילת זורר את תפקיד חייה). "בטיפול" היתה ונותרה פלא של תסריטאות חסכונית, המוצלמת בלוקיישנים בודדים ובכך חוסכת עלויות הפקה אדירות. היא סימנה במרקר גדול את העובדה שהישראלים הם מספרי סיפורים מרתקים, ומאז, הלכה הנקודה הזו והתחדדה ביתר שאת. איתי שטרן

2013-2007, ערוץ 2 | "עבודה ערבית"

כל כך הרבה סיבות יש להכליל ברשימה הזאת את "עבודה ערבית". הרשימה יכולה לאכלס עבודות מחקר ומאמרים אקדמיים, אבל לפני כל הסיבות הטובות הללו, יש את העובדה הבסיסית: "עבודה ערבית" היתה קומדיה מעולה. לפני כל משמעות יתרה ובמובנים הבסיסיים ביותר, הצפייה בה, מן הרגע שעלתה בסוף 2007, ולאורך ארבע עונותיה, היתה תענוג. נכון, היא הביאה את השפה ערבית לפריים־טיים ועשתה זאת בלי להתנצל. נכון, היא הציבה את הכיבוש ותוצאותיו במרכז הבמה. אמת, הגיבור שלה היה דמות ראשית פאתטית, שעליבותו היתה מכמירת לב. ואולם הדרך שבה היא עשתה את כל אלו היתה מבריקה ולרגע היא לא ויתרה על מדד הצחקות מצטיין. אמג'ד הוא עיתונאי פלסטיני, שעובד בכלי תקשורת ישראלי. הוא חי במזרח ירושלים, לא רחוק מבית הוריו, ונשוי לבושרה, עובדת סוציאלית. אבל אמג'ד רוצה להתרחק מכל אלה. הוא כמה להיטמע בחלקיה האשכנזיים, המכובדים, של העיר ובאותם חלקים בדיוק בחברה הישראלית היהודית. הוא לא סתם רוצה להיות ישראלי, הוא רוצה להיות חלק מהשבט הלבן, אבל נידון להתבונן בו תמיד מעמדת נחיתות אאוטסיידרית. מבחינת היכולת של הסדרה לומר משהו על ישראל ועל הישראליות והחברה שכוננו כאן, זו היתה הזרה מושלמת — פילטר מצטיין להתבוננות של הצופים בעצמם. אמג'ד הוא בעצם בן דמותו של יהודי גלותי, זה שמנסה להתנכר לשורשיו, אבל השורשים משיגים אותו וממילא הוא מסומן בידי הסביבה כזר. והסביבה היא מתנשאת וגזענית, מלאת מעמדות שהמשותף ביניהם הוא מאבק הכוח. גילי איזיקוביץ

2010, ערוץ 2 | "פלפלים צהובים"

לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית העזה סדרה משפחתית לצלול לתהומות הייאוש של הורים לילד אוטיסט — ולהביא את הסיפור אל המסך באופן נוגע ללב ומעורר הערכה, אמין ומחכים ומנתץ סטיגמות. כשהוריו של עמרי אוחיון מבינים, אט אט ומתוך הכחשה עמוקה, ש"משהו לא בסדר עם הילד", הם יוצאים למסע ארוך ומפרך של זיהוי בעיות התקשורת, קבלת האבחנה שננעצת כפגיון בלב, האבל הצפוי, הזעם כלפי כל העולם ואלוהים, הגיהינום הבירוקרטי של אנשים עם מוגבלויות בישראל ושלל הניסיונות לטפל. עד אז, אלה היו נושאים שהודרו לגמרי מן המסך הישראלי ביצירות בדיוניות, או נחשבו לכל היותר ל"מסמך אנושי מזעזע" שמתווך לצופים באמצעות דמויות מוצללות ואנשים שפוחדים מן החשיפה. קרן מרגלית יצרה סדרה שבה האהבה מנצחת, אבל לא פותרת את כל הקשיים. גיבורה הראשי והשותק, זאטוט יפהפה כמקובל בסטריאוטיפים נושנים על אודות "ילדי הפיות", כבש מיד את לב הצופים — אבל הדינמיקה המשפחתית הבין־דורית, עם משחק משובח של עלמה זק ויוסי מרשק בתפקיד ההורים ויהודה ברקן בתפקיד הסב, הם שהקנו לסדרה את העוגנים המרתקים שלה. בזכותם הצופים יכלו להתאוורר מעט מן הטרגדיה ולהבין שאוטיסטים ובני משפחותיהם לא חייבים לחיות כקורבנות מושתקים של אסון. במושב הבדיוני בערבה שבו מתרחשת העלילה, קבוצה של פועלים תאילנדים שימשה כמקהלה יוונית — מהלך תסריטי גאוני של ממש, שהנכיח מבט־על, זר ומרוחק ומפוכח על כל הנפשות הפועלות, ומנע מ"פלפלים" לגלוש לפאתוס רגשני. אריאנה מלמד

2014–2015, הוט | "זגורי אימפריה"

להביט מבפנים — לא מלמעלה ולא מהצד — זו כנראה הסיבה המרכזית לכך ש"זגורי אימפריה" תיזכר גם כסדרת הטלוויזיה הכי מהדהדת של העשור האחרון, וגם כאחת האהובות. מאור זגורי, בן למשפחה מרוקאית בבאר שבע, לקח את חומרי החיים שלו, העצים ותיבל אותם באינספור הגיגים ואמרות שפר, וזרק הכל על המסך. התוצאה: דרמת זהויות פוליטית סמיכה, מצחיקה ומדממת, שלא הותירה אף סטריאוטיפ עדתי מחוץ לדפי התסריט, ובכל זאת נותרה עמוקה, ביקורתית וחדה. הסיבה לכך קשורה בעצם היותו של זגורי בשר מבשרה של אותה משפחה מדומיינת: זו של ישראל נטולת האמצעים שנדחקת לשולי מהדורות החדשות, אלא אם נופלים לה קסאמים על הראש. זגורי הביא לשיא מרשים את היכולת לרקוח דמויות המתכתבות עם מחזות יווניים קלאסיים, עם קללות במרוקאית, תוך שהוא מסביר לאשכנזים למה יום השואה הוא חגיגה שבבר (משה איבגי באחד מתפקידיו האחרונים) לא מרגיש שייך אליה. האומץ להגיד בבוטות את מה שאקדמאים מזרחים אמרו הרבה לפניו, על אודות מזרחיות וההתנשאות עליה, הפך את "זגורי" לסדרה חשובה. פתאום המסר היה נגיש לכולם. איתי שטרן

2014 ואילך, הוט | "איש חשוב מאוד"

"איש חשוב מאוד" של שירלי מושיוף היא בוודאי לא הסדרה היחידה בישראל שנוגעת בסוגת הדרמה־קומית־ביוגרפית שקורצת־למציאות־אבל־לא־בדיוק על שם לארי דייוויד. שי אביבי עשה זאת ב"בשורות טובות", מאיר סויסה הציג את "קרוב לוודאי", עדי אשכנזי ביצעה וריאציה של הז'אנר עם "מה זה השטויות האלה", צביקה הדר רקח את "לצבי יש בעיה", סייד קשוע הגיש את "התסריטאי" ואדיר מילר שיכלל את "רמזור" ל"צומת מילר". אף אחת מהם לא הצליחה לגעת בעומק נפשו של הידוען, הטאלנט, הסחורה, כפי שעשתה מושיוף עם יהודה לוי ב"איש חשוב מאוד". אם בעונה הראשונה היא חיברה את קשייו, חיבוטיו שטחיותו, תסכוליו וטעיותיו עם קומדיה רומנטית קלאסית במהותה — סיפור האהבה הסינדרלאי בין לוי לעלמה דישי — הרי שבזו השנייה היא הסירה לחלוטין את כל הציפויים הפריכים, המתקתקים והאטרקטיביים. מושיוף התמקדה בהארדקור, בנבירה פנימית במי שלכאורה אנו יודעים עליו הכל, אך בעצם אין לנו מושג מיהו. במנגנונים הפתטיים שמהם מורכבת אישיותו, שמהם בנויים תאוות הפרסום, הצורך באהבה והצמא לקהל, ואת אלה היא שילבה במשל על הישראליות העכשווית. בלי לעלוב, להגחיך ולסלף, מושיוף — וגם לוי ונטע ריסקין המצוינים — בנתה פרופיל מסועף ומרובד של דמות שאין בה כלום ויש בה הכל, בלי לשכוח את הסיפור, הדרמה והמתח. גילי איזיקוביץ

2018, יס | "על הספקטרום"

מותר כבר לומר שזו הסדרה הטובה ביותר בטלוויזיה הישראלית בעשור האחרון? ספק אם בזמן שנותר עד 2020, תגיע למסך יצירה שיכולה להתחרות בתסריט הנהדר (של דנה אידיסיס), במשחק המופתי (של כל מי שנראה על המסך) ובבימוי הרגיש, העדין והחכם של יובל שפרמן. יהלום של ממש, ענק ומבהיק בבדידות זוהרת. זהו הדור הבא של נוכחות אחרת, שלמה ומעניינת יותר, של אנשים עם אוטיזם על המסך. באורח פלא, "על הספקטרום" הצליחה להתבדל ולהתייחד בעידן שבו הטלוויזיה בעולם המערבי פיתחה אובססיה לדמויות אוטיסטיות שייחודן מניע את העלילה, בין אם זה ב"הגשר" הנורדי או "הגנן האוטיסט" הבריטית או העונה השלישית של "Atypical" מבית נטפליקס. "על הספקטרום" שונה באופן מלבב, כי זו סדרה שבה הגיבורים אכן נולדו על הספקטרום ומתמודדים עם אתגרים עצומים ואפילו מייאשים, אבל אין בה מבט־על מלא חמלה או התנשאות. בפשטות, הסדרה הזאת אומרת בקול גדול ומצליחה לשכנע שאוטיסטים הם קודם כל בני אדם, ומגוון הסיטואציות שהם מתמודדים איתן אינו שונה מזה שמאפיין אנשים ללא אוטיזם. פשוט? לא כל כך, ודאי לא בחברה שבה המלה "אוטיסט" עדיין נחשבת לקללה שגורה בשפת ילדי בית הספר, התיכון והצבא (יחד עם "מפגר" ו"הומו"). מבריק? ועוד איך, כי לכל אורך הסדרה מפעמת ההכרה שרצונותיהם וחלומותיהם ומאבקיהם של אנשים עם אוטיזם הם כלל־אנושיים, והתקלות עם המציאות שנוצרות לעתים כתוצאה מן המצב המאובחן יכולות בהתאמה להיות עצובות, מקוממות או מצחיקות מאוד — אם מטפלים בהן בתבונה וברגישות שמופגנת כאן בכל סצינה. אריאנה מלמד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות