מגש הכסף | מירי רגב "בורה", נתניהו "לא דמוקרט": דורון צברי רוצה לזעזע את המציאות הישראלית - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מירי רגב "בורה", נתניהו "לא דמוקרט": דורון צברי רוצה לזעזע את המציאות הישראלית

לכתבה
דורון צברי ליד כרזת הסדרה. לתת בראש עם פטישים של 5 קילו קובי קלמנוביץ

כבר שנים שדורון צברי מביים סרטים וסדרות חברתיים לוחמניים, רותם לכך את האובססיביות והלהט הלא מתכלה שלו. את "המדריך למהפכה" יצר במהלך מאבק ברשות השידור, אבל את המהפכה האמיתית הוא רוצה לחולל באמצעות הסדרה החדשה "מגש הכסף", שגיבוריה הם העיתונאי גיא רולניק, החשכ"ל לשעבר ירון זליכה והפרופ' דני גוטווין. למה הוא חושב שסדרה כלכלית תמריץ את הצופים לצאת לרחוב?

386תגובות

"אני איש חילוני ואדם מאמין, ואני גם לא ציני. אני שונא ציניות וכל מה שנגזר ממנה, ייאוש למשל. בתוך 'לא ציני' נכנסת העובדה שאני מאמין בטוב, שאני חושב שלדברים יש משמעות, כי אם לא, למה לקום בבוקר? ואני מאמין ביכולת שלי לשנות את המציאות ולהשפיע עליה. מהסרט הראשון שעשיתי, שתי דקות במצלמת סופר 8 בשיעור של דוד פרלוב, הייתי בטוח שהעולם ישתנה אחרי שיראו את הסרטים שלי, והתחושה הטיפשית והילדותית הזאת נחוצה בשביל העשייה. כל סרט שעשיתי אמרתי, 'עכשיו הם יבינו'. הייתי צריך להשתכלל כמספר סיפורים, אבל הייתי בטוח שאני משנה בכל סרט את המציאות. נכון שהמציאות לא תמיד מצייתת לי, אבל בכל מה שאני עושה אני פועל לשנות, ובטח עכשיו. בטח עם זה. אני איש מעורב, אכפתי ופוליטי. אני בן 51, הייתי פה ושם ועשיתי את זה ואת זה ואני חולם ולוחם, פנטזיונר וגם נזיר וחזיר. זה אולי קיים אצל כל האנשים, אבל אצלי זה חזק, אני איש נורא טוטאלי. עכשיו אני פונה למסות ואני רוצה להכעיס אותם, לטלטל אותם. לתת להם בראש עם פטישים של 5 קילו, בום, בום, בום, ולהזיז אותם. בסוף, אם לא הקמתי אותם מהכורסה, נכשלתי. זה הקרב שלי עם עצמי: אתה יכול להקים 200,000 איש מהכיסא או שזה פסיכי לחשוב ככה? אתה יכול לגרום לאנשים לצאת לרחובות ולדרוש שינוי? זה הרף שאני מציב לעצמי".

המונולוג הזה נשמע יומרני לא פחות משהוא אידיאליסטי, תיאטרלי לא פחות משהוא ממשי. אבל הדובר, הבמאי דורון צברי, חי את הלהט הזה, את הטוטאליות הלוחמת, מאז שהוא זוכר את עצמו. את המחאה הראשונה שבראשה עמד אירגן צברי כשהיה בכיתה ז', בעיר ערד של שנות השבעים, שבה גדל. הוא הוביל מרי בקרב תלמידי השכבה שלו, שכמותו לא הוזמנו למסיבה שערכו הילדים המקובלים, והמסיבה שאליה התפרצו היתה האחרונה שהתקיימה כאירוע סגור. זה היה אות לבאות: הוא היה תמיד ראש מועצת התלמידים שדרש והשיג שינוי, מגן זכויות החיילים בצבא, מוביל מאבקי היוצרים מול הכבלים ורשות השידור, ומי שהפך את הסרטים שלו לכלי אקטיביסטי, בתקווה לעורר לפעולה.

קובי קלמנוביץ

ללהט הזה לעורר לפעולה נלוותה תמיד גם נעילת לסתות כשל כלב פיטבול. צברי לא מרפה מהנושאים שהוא מתעניין בהם, לומד כל פרט ופן במושאי העניין שלו, נחשב טוטאלי ואובססיבי לכל פסיק ופרט. ובשלוש השנים האחרונות הוא הקדיש את כל הלהט, המרץ, האובססיביות והקפדנות האלו ל"מגש הכסף", סדרה חדשה שעולה לשידור ביום ראשון הקרוב בערוץ 8 בכבלים. אלא שהפעם הרף שהציב לעצמו אף היה גבוה מתמיד: להסביר, בתוכנית כלכלית, את המצב המורכב בישראל באופן שייגע ויעורר את ההמונים למחאה.

הסדרה החדשה עוקבת בשלושה פרקים אחרי שלושה גיבורים: העיתונאי והעורך גיא רולניק (מקים "דה מרקר" וסגן מו"ל "הארץ"), החשב הכללי לשעבר באוצר ירון זליכה, והפרופ' להיסטוריה דני גוטווין. דרך הנתונים שהם מספקים, ובאמצעות הרצאות ומידע וגם אנימציה וקריינות קצביים שמוסיפים צברי ושותפו ליצירת הסדרה, העיתונאי אמיר בן דוד, נפרשים ב"מגש הכסף" חולייה של הכלכלה הישראלית. לצורך כך התמחה צברי בשלוש השנים האחרונות בקריאת דו"חות, מאזנים ומחקרים כלכליים ובהיכרות מעמיקה עם שלושת הפרזנטורים של הסדרה. רולניק, הוא מספר, היה אחת הפגישות הראשונות שערכו הוא ובן דוד לאחר שקיבל ממנהלת ערוץ 8, רינת קליין, הזמנה לסדרה על אבטלה. אחרי שנפגשו, הוא אומר, הפכה הסדרה על אבטלה לסדרה על כלכלה, וגם "הבנתי שזה חייב להיות אישי ואני חייב להשתמש בדמות שתמסור מסר". אחר כך פגש גם בזליכה, מי שהפך את המלחמה בשחיתות לדגל בתפקידו כחשב הכללי, אילץ את מנגנוני המדינה לפעול גם במחיר מתקפה אישית עליו ולבסוף נפלט משירות המדינה כשכהונתו לא הוארכה. בגוטווין, פרופ' להיסטוריה המתמחה בהפרטה ובמעורבות בתהליכים חברתיים ומוגדר לעתים כ"מצפן השמאל", התעניין צברי עוד לפני כן.

בסדרה עצמה רולניק עוסק בעיקר בריכוזיות, זליכה בחולשת הרגולציה והוויתור על אוצרות הטבע לבעלי ההון, וגוטווין מעמיד רקע היסטורי מאלף לתהליכים הללו. בין שלושת הפרקים, עם גיבוריהם השונים, מצטיירת בקצב מסחרר תמונה ברורה, גם אם צבועה בגוון אידיאולוגי מסוים מאוד, של הכלכלה הישראלית על עיוותיה. לנוכח שלל הנתונים והניתוחים הניתכים בתוך כך על הצופים מצפה מהם צברי ללהט דומה לשלו. ולמען האמת, ל"מגש הכסף" יש השפעה על צופיה, גם אלו הבקיאים והמכירים. גם אם לא תוציא בהכרח את העם לרחובות כפי שמצפה צברי, יש בה איזה אפקט חזק, מעורר זעם. או כמו שאומרת הבמאית וחברתו ג'ולי שלז: "הוא נוגע בישראליות בכל הכיוונים ומצליח לגעת בעצב ישראלי מדויק בגלל שהוא בא מתוכו".

צפו בשלושת הפרקים במלואם


את מה שיש לו להגיד, אומר גם צברי עצמו, הוא אומר משום שהוא מייצג מובהק של הישראליות לכל גווניה. הוא נולד בארץ, הראשון מבני משפחתו שהוא יליד ישראל (הוא עצמו אב לשניים, בת 12 ובן 3, מזוגתו לשעבר שרון הרמן), "והתחושה הזאת שאני בן הארץ, נולדתי פה וזה שלי, קיימת בי תמיד. אני תמיד אכפתי, תמיד מעורב". כשהיה בן שמונה חודשים התגרשו הוריו ומאבק משמורת מכוער נפתח. במהלכו חטף אותו אביו והוא גדל תקופה בבית סביו ביד אליהו, שם התחנך כפעוט דתי. כשהיה בן שלוש וחצי זכתה אמו במשמורת עליו והוא עבר להתגורר איתה ועם סביו במעברה בטירה. כשהיה בן שש נישאה אמו בשנית, לאברהם באיו, חרט אמן, שהוא מכנה "אבי", והמשפחה עברה לקרית ביאליק. ב-1972, בעקבות מפעל לעיבוד שבבים שהקים אביו עם שותפים, עברו שוב, הפעם לערד.

ערד של אותן שנים היתה פרויקט דגל במפעל הציוני, "המקום הכי טוב בארץ. עד 1977 זו עיירת פיתוח לדוגמה, והייתי בר מזל לגדול בערד בשנים האלה". צברי מספר על מערכת החינוך שבה למד, על השומר הצעיר, על בית הקולנוע שבו צפה בסרטים בתמורה להדבקת מודעות, ועל הספרנית שטיפחה אותו ובזכותה קרא ספר ביום. המחשבה על כך ועל החינוך שהתמזל מזלו לזכות בו, מול המציאות היום, מעוררת בו התרגשות עזה כל כך שהוא פורץ בבכי ונדרש לו רגע ארוך להתאוששות. אחר כך, בתיכון, הוא עבר ביוזמתו לבית הספר החקלאי "הכפר הירוק", ובן 16 כבר חי לבדו, בתל אביב, התלבט אם כשיהיה גדול יהיה במאי קולנוע או ראש ממשלה, והונע מתחושה פנימית שכל מה שירצה — יקרה לו. בצבא התגייס לנח"ל המוצנח ושירת בלבנון, כחייל ואחר כך כקצין.

אחרי שהשתחרר היה עיתונאי ועורך ב"חדשות" ובעיתון "תל אביב" ולמד בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, בתקופה שהצמיחה את השמות הגדולים בקרב במאי הקולנוע הישראלי, רני בלייר, ארי פולמן, אורי סיון, חגי לוי ועוד. סרט הגמר שלו לאוניברסיטה היה "האח של דריקס", שביים עם אורי ענבר (שותפו ל"המדריך למהפכה"), ומאותו רגע נראית רשימת הקרדיטים שלו גדושה בפרויקטים מרשימים: "בית שאן: סרט מלחמה", שזכה בפרס אופיר לסרט התעודה הטוב של 1996; הסדרה "דרומה" שעשה עם ג'ולי שלז וזכורה היטב עד היום; הסרט "מלך הרייטינג" שעקב אחרי דודו טופז ובישר את סופו הטרגי (הסרט נגנז במשך שנים להקרנה והוא זמין לצפייה חינם בהשאלה מ"האוזן השלישית"). והיו גם "מחוברות" ו"מחוברים", הסדרות שהיו רעידת אדמה טלוויזיונית מקומית ונמכרו להפקה מחודשת במדינות רבות, בהן ארה"ב וגרמניה; הסרט "שבעת מדורי הגיהנום של הדיור הציבורי", ששודר בשנה שעברה בתוכנית התחקירים "המערכת", ו"המדריך למהפכה", שליווה את המאבק ברשות השידור.

ינאי יחיאל
ערוץ היוטיוב reshettv

שיטת העבודה שלו, שבלבה התמסרות מוחלטת וטשטוש גבולות, ניכרה בכל אחד מהפרויקטים הללו, וזכתה להערכה כשם שהפכה לידועה לשמצה; הקנתה לו מוניטין של משוגע ובה בעת גם הערכה גורפת. כך למשל יצר את "המדריך למהפכה" בעשר השנים שבהן נלחם ברשות השידור ובעיוותיה, וכך ריאיין עשרות דיירים בדיור הציבורי, בכל רחבי הארץ, כשעשה את "שבעת מדורי הגיהנום". אל גיבורי וגיבורות "מחוברות" ו"מחוברים", שיצר עם רם לנדס וביים בעונות הראשונות, חי קרוב יותר מבני משפחותיהם, וחוזר חלילה.

"פעם נסענו ביחד לסיני, לנוח", מספרת ג'ולי שלז, "לסיני לוקחים איזה ספר נחמד, משהו להתנתק. דורון הגיע ובתיק היו לו פרוטוקולים של מליאת רשות השידור. זה דורון, שום דבר לא מספק אותו, הוא כל הזמן מחפש איך לפרוץ את המקום שהוא נמצא בו, והוא יכול ליפול ולעלות מאה פעם בתוך פרויקט ולחפש עוד כיוון ופתרון. ומה שמדבר אלי בעיקר זה האומץ שלו, שנורא חסר היום".

מוטי קמחי

"דורון היה אחד השמות שרצינו לעבוד איתם, הוא אחד היוצרים הטובים בישראל ויש לו יכולת נדירה להתעמק במשהו וגם להצליח להנגיש אותו ולפשט אותו. ידענו מההתחלה שהוא גם אובססיבי ולפעמים קשה", אומרת גם מנכ"ל ערוץ 8, רינת קליין, שיזמה את הסדרה, "וזה שווה את זה. הוא במרי אחר, אבל הוא שווה את הכל. יוצר גדול שאפשר לנהל איתו דיאלוג ומרתק לעבוד איתו".

"אצל דורון כמעט אין חציצה בין האישי ליצירה, וזה מה שהופך אותו ליוצר כל כך מרשים", מוסיף רם לנדס. "זה שואב אנרגיות ממנו ומהסביבה שלו, אבל זה נובע מהמחויבות שלו ליצירה. ליוצר, הרצון לשנות את העולם היא בעיני מוטיבציה מופלאה. אנחנו נאבקים ככל יכולתנו לשמר את המוטיבציה הזאת, ואצלו זה בסיס מוצק ומוערך".

כשצברי עצמו נשאל על הנטייה הזאת שלו, הוא עונה שכל מה שעשה עד עכשיו היה לשכלל את יכולותיו כמספר סיפורים. "אני אולי במאי, אבל לסיפורים יש כוח. אם אתה רוצה לשנות את המציאות, ואני, סליחה על היומרה הגדולה, רוצה כאמור לשנות את המציאות, הכלי הכי אפקטיבי הוא הטלוויזיה, ואם אתה רוצה צופים תספר להם סיפור. אני מספר סיפורים טוב ועכשיו אני רוצה לספר על כלכלה דרך אנשים, דרך דמויות. הקהל שלי הוא בני 17, שבבחירות הקרובות יצביעו לראשונה, לשם אני מכוון ומה שהם לא מבינים לא מעניין אותי".

איזה סיפור אתה מספר להם בעצם?

"הסדרה באה מהמקום שבו אמיר ואני פועלים כאזרחים מודאגים. היומרה שלנו היא לספר סיפור רחב, מקיף, להנגיש את המושגים הבסיסיים. ישראל של נתניהו היא ג'ונגל אלים בכל כך הרבה מובנים, מוטרף ופסיכוטי, שאתה לא יכול להתחיל בכלל לדבר מהאמצע" דורון צברי

"בסופו של דבר, משחר ההיסטוריה כל המאבקים הגדולים הם על שני דברים: לחם וחופש. כשאתה מבין את המנגנון של מאבקים ואת החלוקה, שהרבה לפני ימין ושמאל או דתיים וחילונים היא חלוקה בין אלה שיש להם לאלה שאין להם, כשאתה מבין שהשבע לעולם לא יבין את הרעב, אתה מבין איפה הדברים קורים. הביוגרפיה שלי, כל תחנה בה היא תחנה בישראליות, ואני רוצה לספר להם מה קרה בישראל ואיך הכל מחריף. הסדרה באה מהמקום שבו אמיר ואני פועלים כאזרחים מודאגים. היומרה שלנו היא לספר סיפור רחב, מקיף, להנגיש את המושגים הבסיסיים. ישראל של נתניהו היא ג'ונגל אלים בכל כך הרבה מובנים, מוטרף ופסיכוטי, שאתה לא יכול להתחיל בכלל לדבר מהאמצע".

למה הכוונה ב"לדבר מהאמצע"?

"אנשים לא מצליחים לחבר את הנקודות. היומרה שלנו היא כמו בציור לילדים, לחבר נקודות וללכת שלב שלב, כך שאחרי שתראה את שלושת הפרקים תראה את הציור כולו. הרף שהצבתי לנו, מה שרצינו לעשות, הוא לגרום לצופה לקום מהכורסה, לחפש נבוט, לצאת לרחוב ולדרוש שינוי".

אנשים יכולים לצאת לחפש שינוי בגלל תוכנית טלוויזיה?

"אני רוצה להאמין ולהעביר הלאה את מה שאני חושב, שאין מציאות שאי אפשר לשנות. אנחנו עכשיו באפלה, בתקופה איומה ושחורה ומזעזעת. אני מאמין שהתמונה הזאת יכולה להשתנות ב-180 מעלות וישראל יכולה להיות מקום מדהים שהעולם יישא אליו עיניים, כמו שהיתה לפני 1977 וההזיה הזאת של ההתנחלויות".

ההתנחלויות אשמות?
"כשבגין עלה לשלטון גרו בהתנחלויות 6,000 איש, והמאמץ הכביר, העצום, הופנה לשם. היום יש בהן 400,000 איש. זה הפרויקט הלאומי של הימין לדורותיו, שהופך את הסכסוך לבלתי פתיר. הקורבן היו עיירות הפיתוח, כל הארץ התייבשה. בתוך זה ישנה התפרקות־מאחריות של המדינה לאזרח ולעתידה־שלה, מדיניות כלכלית ניאו ליברלית, ש—90% מהציבור כנראה לא מבינים בכלל מה היא אומרת, או מה זאת מדינת רווחה ומה זה סוציאל דמוקרטיה. הבעיה בשיח הפוליטי היא שהוא או גבוה ולא מובן, או מתלהם, נמוך ומסית. חלק מהרצון שלי הוא להסביר מושגים בסיסיים: מה זה ניאו ליברליזם, מה זו הפרטה ולמה היא נעשתה, מי הפריט ולמה, ואיך הגענו לאן שהגענו".

לאן הגענו?

"ישראל ושוודיה, בשנת 1976, הן שתי המדינות הכי שוויוניות בעולם המערבי, זה נתון. היום אנחנו במקום 66 במדד השוויון, אחרי הודו, ושם יש קאסטות. זו לא יד הגורל אלא כוונת מכוון. כל המדיניות באה לשרת את 20 המשפחות ששולטות בכלכלה הישראלית. אותם אנשים שולטים גם בכלי התקשורת המרכזיים, אז איפה יהיה פה שינוי? יש התפרקות של החברה מאחריות, המדינה לא לוקחת אחריות על כלום, וזה מחריף".
אתה רוצה להסביר ולהניע שינוי אבל עיסוק בכלכלה נחשב לבעיה גדולה בטלוויזיה. מין משהו כזה שאי אפשר לעבד כך שאנשים ירצו לראות.

הוא מהנהן: "לגמרי. זה נושא לא סקסי וכבד שקשה להעביר אותו לטלוויזיה, אבל סדרות על כלכלה יש עכשיו בכל העולם, המשבר הכלכלי הוא סיפור עולמי. לא הלכתי בשדה לא חרוש".

"זה כאילו אנטי טלוויזיה, במובן זה שטלוויזיה רוצה להיות אישית ורוצה סיפור ופה יש רעיונות ואג'נדה", מסכים אמיר בן דוד. "רצינו לספר את הסיפור החשוב הזה בצורה שתהיה מעניינת, משהו שתהיי דרוכה מולו. אני מאמין שאין סיפור שאי אפשר לספר אותו, אבל את הסיפור הזה היה קשה מאוד לספר. הוא מורכב ומסובך, חלקו מצריך לפשט ולפשט. רצינו סדרה שכל אחד יוכל להבין אותה ומדברת על הדברים הכי בוערים שיש".
היכולת הזאת לפשט את הדברים המורכבים ביותר אכן מאפיינת את כל אחד משלושת גיבוריה של הסדרה. אבל נדמה שלא רק היא. כשחושבים על כך, גם הלהט של צברי, הדיבור המהיר, השכנוע העמוק והנטייה ללכת עם הראש בקיר נמצאים אצל כל אחת משלוש הדמויות, ומתברר שלא במקרה: "העבודה שלי היתה לחבר את הצופה לדמות, ורולניק, זליכה וגוטוויין נועדו להיות הרוקסטארים שלנו. הכלכלה הופכת לרוקנרול ומי שמוסר את המידע הוא רוקסטאר".

"כולנו חושבים אותו הדבר בנוגע לרצון לעורר אנשים לפעולה", מאשר זליכה. "ככל שהציבור ימשיך לחכות למשיח על חמור לבן, הוא ימשיך להיות מושלה על ידי השיח הביטחוני והמדיני, ויאפשר לקובעי המדיניות לנהל מדיניות כלכלית וחברתית מופקרת. במובן הזה, רולניק, גוטווין, אני ודורון מסכימים לגמרי. חוץ מזה, אני לא מכיר את דני גוטווין טוב וגם לא את רולניק, אבל אני מסכים שלדורון יש תחושה עמוקה של צדק פנימי, מצפן ומצפון שמנווט אותו, ובמובן הזה, הוא דומה לי ונדמה לי שגם לגוטווין ולרולניק".
ועכשיו לסיפור

על הבמה בסינמטק בתל אביב, בפרמיירה עתירת המוזמנים לסדרה, רק כמה ימים מאוחר יותר, אפשר לחוש בדיוק למה צברי התכוון. הקהל, רבים ממנו אנשי תקשורת וקולנוע מנוסים, עיתונאים המסקרים כלכלה וכלכלנים, צחק במקומות הנכונים ומחא כפיים בהתלהבות. בסיום התגודדו רבים בחוץ, כאילו סערה קטנה התרגשה מעליהם זה עתה. צברי, למרות ההקרנה המלאה והקהל הנלהב, לא היה מרוצה. אולי בגלל האופי שלו, האובססיבי והקפדני, ואולי מפני שמאחורי הנושא הכלכלי עומדים עניינים גדולים יותר שהוא לא מסוגל לשתוק מולם.

שותפו בן דוד אמנם מבהיר כי אף שאי אפשר להפריד כלכלה מפוליטיקה, וש"הכל פוליטי ובוודאי כלכלה, אנחנו מנסים לעשות סדרה בלי לגעת בפוליטיקה השגרתית, כי זה לא פרויקט של הימין או השמאל, זה פרויקט של הפוליטיקה הישראלית". אבל לצברי עצמו יש בטן מלאה על הנהגת המדינה. הוא גם מהיחידים שלא חוששים להביע בקול את דעתם, למרות אווירה שאינה מעודדת התבטאות משוחררת ושאפילו טמון בה איום פוטנציאלי על קבלת תמיכה בפרויקטים עתידיים שלו.

פרופ' דני גוטווין ב"מגש הכסף"
ערוץ 8

"קו השבר הוא נתניהו", הוא אומר בפנים רציניות ימים ספורים לפני הפרמיירה, רוכן קדימה בריכוז על הספה הבהירה בסלון ביתו, "בסופו של דבר היתה בישראל מלחמת אזרחים שנורו בה שלוש יריות. אדם אחד נרצח והימין ניצח. חלק מהזעם והמוטיבציה שלי נובעים מהתבוסתנות של השמאל. לימין יש הרבה הצלחות, הציבור שלהם מחויב, ויש לי הרבה כבוד למתנחלים במובן הזה. הם מוכנים לשלם מחיר על העמדות שלהם. חלק מהניצחון שלהם היה להחדיר בשמאל את התחושה שאין בכלל מה לדבר. שהשמאל הוא אויב לא לגיטימי ובחיים זה לא ישתנה, הימין ישלוט תמיד ומי שיפתח את הפה יחטוף כאפה. פאק יו. אני חושב שהשמאל היום במצב הכי מובס שלו, אבל נגמר הסיפור של הימין".

איך נגמר? הימין ניצח בבחירות, נתניהו הוא ראש הממשלה.

"הניצחון האחרון של נתניהו היה מזעזע, בכל הרמות. הבעיה הגדולה בו היא שהוא לא דמוקרט ולא מכבד את הכללים. בגין היה דמוקרט, והימין, לפני שהמתנחלים השתלטו עליו והפכו את הליכוד למפלגה משיחית, היה דמוקרטי וכיבד את כללי המשחק. היום זו תחתית החבית, אורן חזן ומירי רגב. מה היה נורא כל כך בניצחון של נתניהו ב-1996? זו חברה שעברה רצח אב ולא עשתה חשבון נפש. הניצחון של נתניהו בבחירות ההן הוא הפרה של המוסר התנ"כי הכי בסיסי של שכר ועונש. אנחנו כעם עוד לא קיבלנו את העונש על רצח האב. וזה שביום הבחירות האחרון נתניהו הסית נגד אזרחי ישראל, שהוא ראש הממשלה שלהם, אלו דברים שלא היו עוברים בשום דמוקרטיה. הוא הסית נגד 20% מאזרחי המדינה וזה עבד לו, זה מה שנורא. המסר הסמוי הוא שאין דין ואין דיין ואין חוקים וכללים".

צברי משתתק לרגע ואז נזכר בבחירות של 1999, כשהצטרף לצוות של אהוד ברק כבמאי תשדירים ו"ראיתי מה זה כשרוצים לנצח. כשרוצים לנצח לא מפחדים, לא מפחדים להציג אלטרנטיבה. איזו אלטרנטיבה הרצוג הציע? אתה צריך לבוא ולא לקחת שבויים. נתניהו לא אהוב, הוא דוגמן מלים עם קול בריטון. סוג המנהיגות שלו הוא טכניקה אחת: הוא מצטלם. ומוציא הודעה לעיתונות שהוא 'הוציא הנחיה'. במקרים הגרועים, כשהמצב דרמטי, הוא נואם, וכשהמצב נורא הוא נואם באנגלית. זאת המנהיגות שלו".

אלדד רפאלי

נראה שזה עובד.

"זה חלק מהחולי שלנו. המערכות שאמורות לשמור עלינו כאזרחים, לא משנה מי השלטון, קרסו מולו. הוא מונע אפשרות להשמיע ביקורת. לראש הממשלה יש עיתון, 'ישראל היום', שהוא הנקרא ביותר כרגע בארץ ושמוציא בשבילו מיטיבו המיליארדר שלדון אדלסון. הוא מוציא עשרות מיליונים בשנה כדי לשלוט על השיח הציבורי בארץ. ראש הממשלה הוא גם האחראי על רשות השידור, גם שר התקשורת וגם כל הזמן הקורבן, שמצייר את עצמו מותקף על ידי 'התקשורת'. הוא פוטין, ארדואן. המנגנונים שהיו פעם חזקים כדי לעמוד מול שליט מהסוג הזה נמסים, נעכלים. אנחנו במשבר מוסרי, פוליטי וקיומי. אני בטוח שדורות של היסטוריונים יכתבו ספרים ומחקרים על תקופת בנימין ושרה נתניהו. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים, אבל אנחנו לא מבינים כלום. אדם שבשיא הטירוף נוסע לפירנצה ומתאכסן במלון הכי יקר בסוויטה הכי יקרה, שבשיא גל טרור מעביר תוכניות לבניית בית ראש הממשלה ב-650 מיליון שקל, יש דבר מנותק יותר? זה הטירוף. לא יכול להיות אדם בר דעת, בלי קשר לימין ושמאל, שיקבל את זה. לא יכול להיות אדם מאמין, אדם שמאמין שיש דבר כזה שכר ועונש, ובוחר בלב שלם בנתניהו".

בבחירות האחרונות, הוא מספר, הצביע למרצ, אף שבמשך שנים הצביע ל"עבודה" וגם התפקד אליה, במטרה "להכניס קולות רעננים ולהעיף את ההנהגה הישנה". הסחרור שאחרי גילוי תוצאות הבחירות, הרעש שעוררה מירי רגב כשרת התרבות למשל, מקומם אותו.

"נתניהו (משמאל) יצר פה תחושה קורבנית ומנגן על השואה. עוד שנייה חמלניצקי מגיע, עוד רגע דאעש על הגדרות. אנחנו בצרות, כי זה הולך ומממש את עצמו. תיאוריית הבית השלישי מסתכלת על ההיסטוריה" דורון צברי

ליאור מזרחי

"מירי רגב היא כאילו אשה מצליחה, מזרחית, אבל היא בורה, גזענית וחשוכה", הוא אומר ומכוון בין השאר לראיון שנתנה רגב ל"ישראל היום" בחודש שעבר. "שרת התרבות לא יכולה להתהדר בבורות. אבל כשהבורות הופכת לדגל, יש בזה רווח פוליטי. לא כל אחד צריך לקרוא צ'כוב, צ'כוב כמטפורה, אבל בעם היהודי למדנות היתה ערך בסיסי בזהות. הערכנו למדנים. עילויים קיבלו כשידוך את הבת של האיש הכי עשיר בעיירה. השבחת גנים שנמשכה דור אחרי דור. מה זה המופע הזה? הדבר הזה מדאיג כי יש בו כרסום של האפשרות להביע ביקורת. האפשרות להביע רעיונות אחרים. השיח כל כך אלים ומתלהם, וקשה לעשות שינוי במקום הזה, אבל אתה חייב להאמין שזה אפשרי".

אתה לא פוחד לדבר ככה על שרת התרבות? לא חושש מאובדן תמיכות?

"עצם זה שאת שואלת אותי את השאלה הזאת מראה לאן הידרדרנו. אני אמור לפחד למתוח ביקורת על שרה בממשלה? למה?"

"שרת התרבות (מימין) לא יכולה להתהדר בבורות. אבל כשהבורות הופכת לדגל, יש בזה רווח פוליטי. לא כל אחד צריך לקרוא צ'כוב, צ'כוב כמטפורה, אבל בעם היהודי למדנות היתה ערך בסיסי בזהות" דורון צברי

רמי שלוש

כמו הקצב המסחרר שבו ניתך על ראשו של הצופה המידע ב"מגש הכסף", כך מתקדמת גם השיחה עם צברי. בתוך דקה הוא מסוגל לקפוץ מתיאור ילדותו לחזון אפוקליפטי, מהמחאה החברתית שנרתם אליה, אחרי שדפני ליף סיפרה לו שצפתה ב"המדריך למהפכה" וביקשה ממנו להגיע לכינוס הראשון, למאבק העצמאות ב-1948. על רוב הדברים הוא מדבר במידה דומה של להט, מתפנה מדי פעם לעשן סיגריה או לגלגל אחרת. תחילתו של משפט לא מעידה בהכרח לאן יגיע בסופו, וכך שיחה על פוליטיקה והשם הרע שיצא לה, מובילה אותו לעיסוק שלו בטלוויזיה ובקולנוע דוקומנטרי. האווירה הפוליטית, הוא אומר, גורמת לו לחוש בר מזל במיוחד שקיבל את הזכות להתבטא באופן חופשי, וגם קיבל תקציב שאיפשר לו לעשות זאת.

"לא הרבה זוכים בזה. הסדרה לא בערוץ 2 ולא במקרה, כי סדרה כזאת לעולם לא תהיה בערוץ 2. בערוץ 2 של היום לא היו מתקיימות 'החמישייה הקאמרית', 'בת ים ניו יורק' ואחרות שמעידות על חופש יצירתי. הדרישות של הרגולציה הולכות ומתרופפות, והמסך משרת את בעלי הכוח. הם לא בעניין של מהפכות, הם בלחם ושעשועים. אין חופש יצירתי ואין תקציבים, הלכנו אחורה".

לצברי דווקא היתה תקופה קצרה ולא אופיינית לכאורה כבמאי בזכיינית ערוץ 2 קשת. זה היה זמן קצר אחרי "מחוברים" ו"מחוברות" וגופי הטלוויזיה חיזרו אחריו. לקשת הגיע אחרי שהציע פורמט לתוכנית ריאליטי על השלום, ולדבריו אבי ניר, מנכ"ל הזכיינית, התלהב. עד להפקת התוכנית ההיא ביים את תוכנית השידוכים "שלוש" שהנחה אסי עזר ושעקבה בכלים תיעודיים אחרי שלוש נשים. בסופו של דבר הסתיים הקשר בין צברי לקשת אחרי שנה, הוא מספר, כשהבין שהתוכנית שרצה לביים לא תתגשם.

"קשה לי עם מה שאני רואה, ואני כמעט שלא רואה טלוויזיה", הוא אומר. "טלוויזיה בפריים טיים היא טלוויזיה מזעזעת ובמציאות של ימינו זה חוסר אחריות. זה כמו ג'אנק פוד, זיהום אוויר שאתה לא מרגיש בו אבל אנשים נהיים ממנו חולים. מצד שני, זו המהות של טלוויזיה מסחרית, אסקפיזם ובידור. פשוט, אין מולה קונטרה רצינית. רוב הציבור יושב מול ערוץ 2 ומקבל ג'אנק, ובערוץ 1 לרוב ראית טלוויזיה חנפנית ופחדנית, טלוויזיה של פוליטרוקים".
מה שמחזיר אותנו ל"מדריך למהפכה". לרגע, עם הרפורמה שהוביל גלעד ארדן כשר התקשורת, נראה היה שמה שצריך להיעשות ברשות השידור עומד להיעשות. אבל רק לרגע.

"גלעד ארדן הוביל מהלך שיש לי אליו המון כבוד. היה קשה להאמין שהמהלכים שקרו (ארדן הקים ועדת בדיקה וזו יצאה בהמלצות דרמטיות. ארדן קיבל אותן והכנסת אישרה חוק חדש לשידור הציבורי. ג"א) באמת קרו. רשות השידור בגדה במשך שנים באמון הציבור, הגבילו אותה ועקרו את שיניה, אבל עדיין שידור ציבורי הוא תנאי בסיסי בדמוקרטיה, שידור ציבורי עצמאי וחזק. בלי זה אין דמוקרטיה. אם היה פה ערוץ ציבורי אמיתי, סדרות כמו 'מגש הכסף' היו הלחם והחמאה שלו, אבל אני גם לא בונה על השידור בטלוויזיה. אני מקווה שתוך חמש דקות הסדרה תהיה ברשתות ותעשה את דרכה לבד. אני נותן את הקרדיט לצופים ובונה על הגולשים. הם יפיצו אותה בין חבריהם. הפצה ויראלית".

ואחרי עוד רגע ושאיפה עמוקה מהסיגריה הוא ממשיך: "אם הייתי מנכ"ל רשות השידור היינו עושים את הסדרה 'מלחמות היהודים', סטייל 'אני קלאודיוס' או 'משחקי הכס', כדי שאנשים יבינו את ההיסטוריה שלהם. כל פעם שהיהודים הם ריבון זה מחזיק להם 80—90 שנה והם מתחרפנים. זה קרה פעמיים, הקיצונים השתלטו על השיח ומה שקרה אז קורה גם היום: פער מטורף בין עניים לעשירים, מעמדות, הקיצונים משתלטים. אתה קורא את 'מלחמות היהודים' של יוספוס פלביוס בתרגום חדש וחושב שאתה קורא 'ידיעות אחרונות' מאתמול. יש בי פחד וחרדה אמיתית למקום הזה, הוא שביר".

ורד אדיר

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו וקבלו את הכתבות, העדכונים והפרשנויות החשובים מדי יום

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות