הספורט החדש שיהפוך את הילדים שלכם לנינג'ות

היכן שאנחנו רואים עצים וענפים, הם רואים מדרגות מרחפות. תוכנית הטלוויזיה המצליחה סוחפת ילדים רבים וברחבי הארץ לא מפסיקים לצוץ מקומות להיתלות בהם מהרגליים. האם נמצא הספורט שיגרום לילדים לקום מהספה, או שמדובר בטרנד המערער את דימוי הגוף של צעירים?

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
היכל נינג'ה בפתח תקוה. אין מגלשה שלא מסוגלת להיהפך למגה־קיר
היכל נינג'ה בפתח תקוה. אין מגלשה שלא מסוגלת להיהפך למגה־קירצילום: תומר אפלבאום
אלעד זאבי
אלעד זאבי

בגינת משחקים במרכז הארץ, במתחם מכשירי הכושר, התקבצו לפני כשבוע חמישה ילדים סביב מתקן המתח הגבוה. כולם המתינו עד שתרד ממנו ילדה בת שמונה לערך שליפפה סביבו את רגליה בלבד. לו רק ידעה כיצד לרדת. "אבא, תעזור לי!" צעקה בפאניקה לגיטימית. האב קם מהספסל, אבל הקפיד על צעדים מדודים. היה מדובר ברגע קלאסי לפרומו, והוא לא התכוון להחמיץ אותו. "תשתמשי בשרירי הבטן, תזכרי טונוס", אמר ברוגע, משלב בקולו את הרצינות של ניב רסקין עם האינטונציה של רותם ישראל. הילדה נזכרה ברזי הטונוס, הצליחה להתרומם וירדה לבסוף בכוחות עצמה. "מי נינג'ה של אבא?" הוא שאל אותה בחיוך, מחצין את האסי עזר שמתחבא בכולנו.

אלה ימים שבהם רבים מילדי ישראל מנסים להיות נינג'ה — פחות במובן היפני ויותר במשמעות היובל־שמלאית. טיול אקראי עם ילד מחוץ לבית עשוי לחשוף את חומרת המצב — היכן שאתה רואה עצים וענפים, הם רואים מדרגות מרחפות. משקוף של בניין? הקורה ההפוכה. פנצ'ר בגלגל? הצמיגים התלויים. סלמון במבצע בסופר? סולם הסלמון. אין מגלשה שלא מסוגלת להיהפך למגה־קיר, אין עמוד שחסין בפני טרנספורמציה דמיונית לבאזר. לשאלה איך זה קרה יש כנראה כמה תשובות, ולפחות לאחת מהן יש מספר בממיר שלנו.

"נינג'ה ישראל ילדים", הפרק הראשון

"העניין של הטלוויזיה חזק מאוד אצל ילדים", מסביר סול בוסיאן, שהתחרה בשתי העונות של "נינג'ה ישראל", ששודרו בקשת 12. "כל מה שקורה שם מבחינתם זה 'וואו'. הם ראו אותי ואת אמור (פז) בטלוויזיה, אז מבחינתם אנחנו אלילים, וזה בכלל לא משנה אם הגענו לגמר או נפלנו במוקדמות. זה מושך כי זה ספורט חדש שנולד. זה לא כמו כדורגל או כדורסל שהם כבר ממוסדים, שיש את המאמן בבית הספר שיגיד אם אתה טוב או לא. בנינג'ה זה בינך לבין עצמך. ילדים אוהבים לזוז, לטפס — וסוף סוף יש מישהו שקורא לזה ספורט. עד עכשיו, אם היה ילד שעשה את הדברים האלה אמרו שהוא משוגע או משתולל. עכשיו יש לזה שם, במה ומקום".

בשנה האחרונה נדמה כי לא מפסיקים לצוץ במות ומקומות. בפתח תקוה, למשל, כל יצור עם דופק שמלאו לו שש שנים ובכיסו 60 שקל, מוזמן אחר הצהריים לשעה וחצי של הגשמת פנטזיות נינג'איות. הביקוש גדול, והמקום כבר דאג להתאים עצמו לקהל היעד. לראיה, עמדות להנחת מתנות כשזאטוט חוגג יום הולדת אתגרי עם כל הכיתה. "הוא לא היה מוכן לשמוע על משהו אחר", מסבירה אם של חתן שמחה אקראי, שמבצעת בעצמה תמרון מסוכן בין חיתוך סימטרי של העוגה לתיעוד המוני של ילדים מתעופפים. "כבר חצי שנה שהוא חופר לי על יום הולדת נינג'ה".

הפער הגדול בין הילדים למבוגרים בנינג'ה זה שהמבוגרים באים עם המון דברים מהבית — האם אצליח, מה יחשבו עלי בעבודה, איך אני נראה ומה הצד הטוב שלי בטלוויזיה", מסביר לילדים אין את זה בכלל. הם באים לטרוף את המסלול

מתחרה "נינג'ה ישראל", סול בוסיאן

במובן מסוים, גם בשביל ההורים הנינג'ה משמש שדרוג. במקום החוויה המפוקפקת שהיא ג'ימבורי, או מרדף חסר סיכוי אחרי בימבה פנויה, הם מוסמכים כעת לעידוד קולני וצילומי אקשן של ילדיהם עושים ספורט אתגרי. בשנת 2031, בעונה ה–14 של הפורמט, כשגאוות המשפחה תנסה להגיע לאולטרה מדוריאמה בפריים־טיים, למחלקת הפרומואים של ערוץ 12 יהיו מספיק חומרים לעבוד איתם.

"מאז ומתמיד ילדים הם תנועתיים", מסביר רז רוסמן, מייסד שיטת "נינג'ה פיטנס" להורדה במשקל ומדריך חוגי נינג'ה לילדים בני 6–12 בכפר סבא. "הטבע של הילדים תמיד היה לטפס. בתור בני אדם, הטבע שלנו הוא לזוז, לנוע, לקפוץ. הטירוף של הנינג'ה לקח משהו שנמצא בטבע של הילדים והפך אותו למגניב". עד כדי כך מגניב, שרוסמן מדבר על ביקוש שמתבטא בקפיצה של עשרות אחוזים במספר הנרשמים לחוג: "לפני כן היו אימונים פונקציונליים, אימוני כושר לילדים. מאז שהנינג'ה נכנס, נהיה איזשהו טירוף בכל הפן האתגרי ופשוט שדרגנו את האימונים שלנו לכאלה שיותר מזכירים את עולם הנינג'ה. תלינו חבלי טיפוס וטבעות, הוספנו אלמנטים של מסלולי מכשולים. הפכנו את זה ליותר חווייתי, למשהו שיזכיר לילדים את עולם הנינג'ה שהם רואים בטלוויזיה".

צילום: ערן לוי
מתחרי "נינג'ה ישראל ילדים". הקונספט פשוט מסמן וי כמעט בכל ריבוע בצ'קליסט של הילדיםצילום: ערן לוי

לטרוף את המסלול

אנחנו נוטים להתייחס כמובן מאליו לחיבור של הילדים למה שהם רואים בטלוויזיה, אבל לא כל תוכנית פופולרית יוצרת חיבור רגשי כה עמוק עם הצופים הצעירים שלה. "נינג'ה" הצליחה בענק בהיבט הזה, אולי כי הקונספט פשוט מסמן וי כמעט בכל ריבוע בצ'קליסט שלהם. "במקרה של ילדים, הסיפור ברור מאוד: יש מסלול, יש אתגר שצריך לעבור אותו, ואו שאתה מצליח או שלא", מסביר הפסיכולוג ערן כ"ץ. "ב'מאסטר שף', למשל, לילדים קשה יותר לדמיין הצלחה, אם זה טעים או לא. כאן יש משהו ברור מאוד — נופל או לא נופל. דבר נוסף זה שילדים פיזיים מאוד, בטח בגילים צעירים. זה חלק מהעולם שלהם, רק בסקאלה אחרת".

בהקשר הזה, כ"ץ מזכיר את נוירוני המראה: תאי עצב מסוימים במוח שמגיבים כשאנו צופים במישהו אחר מבצע תנועה כלשהי. "קל להם להזדהות ולהתחבר עם האנשים שמתחרים, בין אם הם מצליחים או לא, זה גורם להם למעורבות רגשית", הוא מסביר. "רוב הילדים כיום לא פעילים כל כך, מתרוצצים פחות בחוץ לעומת דורות קודמים, אז יכול להיות שזה גם עונה פה על משהו. זו הזדמנות להתחבר לאיזו חוויה שגם אם הם לא עושים אותה, הם מרגישים אותה. וגם, כנראה, זה מדרבן הרבה ילדים ללכת ולנסות".

באותו אחר צהריים בפתח תקוה עמד ילד בן שבע מול קיר שנראה לו כמו האוורסט וניסה מספר תלת־ספרתי של פעמים להגיע לאסי ורותם. הם חיכו לו למעלה רק בעיני רוחו, אבל המאמץ היה אמיתי עד כאב בכל פעם שהחליק למטה על ישבנו. את הנינג'ה הוא לוקח בשיא הרצינות, עד רמת ספירת הצעדים לפני אומגת בול העץ. כשהוא נכשל, הוא מסנן לעצמו: "יש לו עוד ניסיון אחד, רותם". וכשהוא מצליח? זה כבר חומר ממנו עשויות אגדות לאח הקטן בבית. "זה תורם מאוד בקטע של הביטחון העצמי", טוען בוסיאן. "אתה יכול לשחק שנתיים כדורגל בלי להבקיע גול אחד או להרגיש שתרמת באמת לקבוצה, אבל בנינג'ה אתה בא להתגבר על מכשולים ואוסף הצלחות קטנות שמתנקזות להצלחה ענקית".

רוב הילדים כיום לא פעילים כל כך, מתרוצצים פחות בחוץ, אז יכול להיות שזה גם עונה פה

הפסיכולוג ערן כ"ץ
במתחם בפתח תקוה. "אם זה לא יהיה, הם ילכו לפארק ויחפשו מכשול מגניב"צילום: תומר אפלבאום

גם התוכנית החדשה שעלתה בשבוע שעבר, "נינג'ה ישראל ילדים" המשודרת בערוץ הילדים בפרטנר tv ובסלקום tv, אמורה להיות הצלחה ענקית. זיקוק הפורמט לקהל היעד המסור ביותר שלו זה משהו שכנראה היה חייב לקרות על מרקע שכבר הציג את "מאסטר שף ילדים" ו"בית ספר למוזיקה". גם אם יש אלמנטים מסוימים שמתעקשים להצדיע לגרסה־האם — ישי ריבו ברקע בזמן שהמתחרה הדתי מצולם בבית הכנסת? מהפכני! — סינון רוב השמאלץ והדרמה המזויפת הופך את כל העסק לטלוויזיה זורמת יותר. נינג'ה פרופר. "הפער הגדול בין הילדים למבוגרים בנינג'ה זה שהמבוגרים באים עם המון דברים מהבית — האם אצליח, מה יחשבו עלי בעבודה, איך אני נראה ומה הצד הטוב שלי בטלוויזיה", מסביר בוסיאן. "לילדים אין את זה בכלל. הם באים לטרוף את המסלול".

גם למבוגרים קשה

לנינג'ה יש מעלות רבות, כולל פופולריות חוצת־מגדרים ("יש לנו 30%–35% בנות במועדון, זה לא נמוך בכלל", אומר רוסמן), אבל העובדה שבגרסה הבוגרת נראים טורפי המסלול פחות או יותר אותו דבר — ריבועים במקום שבו לאנשים רגילים יש בטן ושריר קיבורת שאפשר לערוך עליו פיקניקים — יש גם השלכות חיוביות פחות. "לגמרי יש כאן עניין של דימוי גוף אצל ילדים", אומר כ"ץ. "יש שטנץ מסוים של אנשים שהולכים לזה ומתמקדים בדבר הזה. זה גם מכניס אותך להלך מחשבה מסוים לגבי הצלחה. גם אם אתה לא ילד שמן, אם אינך בנוי פיזית בצורה כזו, אולי תתחבר לחוויה של חוסר הצלחה. זה בהחלט בעייתי, אבל אין מה לעשות עם זה כנראה. זה חלק מהקטע של תוכנית כזו".

בוסיאן מסכים כי עלולה להיווצר השפעה בעייתית של התופעה על ילדים. "הסגנון של התוכנית הוא שברגע שנפלת למים זה 'נקסט, עוברים למתמודד הבא'. הספוט עליך, אבל ברגע שנפלת הם עם הבן אדם הבא", הוא אומר. "זה לא הדבר הכי נעים ואני מניח שיהיו ילדים שיהיה להם קשה להתמודד עם זה. גם למבוגרים רבים קשה להתמודד עם זה. כל עוד יש להם ליווי טוב, חבר'ה שיודעים להזכיר להם שזה רק ספורט ושמחר ממשיכים להתאמן, זה בסדר".

רגע אחרי שהושקה גרסת הג'וניור שלה, מעניין לחשוב היכן על הסקאלה תעמוד קדחת הנינג'ה בעוד כמה שנים. האם היא כאן כדי להישאר או שמדובר בטרנד זמני, שיתפוגג ברגע שינחת כאן הפורמט הכובש הבא. רוסמן, למשל, משווה את הטירוף הנוכחי בשטח לזה של הקפוארה בתחילת העשור הקודם, שנחלש עם השנים, אבל קובע שהנינג'ה כאן כדי להישאר.

"בחמש השנים הקרובות, כמעט כל מועדון כושר יכניס איזשהו אלמנט של נינג'ה", הוא אומר. "אתה אומר נינג'ה בארץ ואין בן אדם שלא יודע מה זה. ההתלהבות אולי תרד, אבל זה לא יחלוף מהר". בוסיאן, שהיה מעריץ מושבע עוד לפני שהבאז עשה עלייה, חושב שתהליך המיסוד של הנינג'ה יעשה רק טוב לילדים. "כרגע זה מעבר לביקוש, יש אובססיה", הוא אומר. "אני חושב שזה טוב שייפתחו יותר מכונים, כי זה ייתן להם אפשרות להתאמן בסביבה יותר בטוחה ומבוקרת. ילדים לא רואים בעיניים — אם זה לא יהיה, הם ילכו לפארק ויחפשו מכשול מגניב".

כל עוד יזכרו טונוס כשהם תלויים בין שמים לארץ, אפשר להיות רגועים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ