אורנה בן־דור: "בדוקומנטרי אפשר לעשות את השקרים הכי גדולים"

האונס שעליו לא התלוננה, הרומן האסור שכמעט הרס לה את הקריירה, המדינה שמזכירה לה ימים אפלים בגרמניה וגם תופעת ניקול ראידמן שהתגלתה מול מצלמתה. אחרי שורת יצירות דוקומנטריות חשופות, אורנה בן־דור חוזרת בסדרה אל אירוויזיון 2019 שהתקיים בישראל, ומסבירה למה הפעם היא באה לפרגן

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורנה בן דור
אורנה בן־דור. "איפה הקו האדום והאתיקה? זה בינך לבין עצמך"צילום: תומר אפלבאום
איתי שטרן
איתי שטרן
איתי שטרן
איתי שטרן

אורנה בן־דור מעולם לא צפתה באירוויזיון. כשהיא ממש מתאמצת, היא מצליחה להיזכר בפעם ההיא שבה ראתה את יזהר כהן מנצח בתחרות ב–1978. ובכל זאת, היעדר העניין שלה בתחרות לא גרם לה להשיב בשלילה להצעה שקיבלה לפני כשנתיים: לתעד את האירוויזיון שנערך אשתקד בתל אביב. הפקת הענק הזו, ככל הנראה הגדולה ביותר שנערכה בישראל, תפסה אותה בלי הרבה מושג למה היא נכנסת. רק כשבאה בשערי המפעל, החלה להבין את גודל האירוע.

תוצאת מסע הגילוי שלה היא הסדרה "העזנו לחלום", שעלתה שלשום (שני) ב"כאן 11". את שמה שואבת הסדרה ממשחק מלים עם הסלוגן של אותה תחרות, Dare To Dream — שבעצמו שאב מהאימרה ההיא של הרצל, ומיקם אותה בהיכל הטראש הגדול בעולם. ההזמנה הראשונית היתה לסרט בן 50 דקות על אודות אחורי הקלעים של האירוע. בסופו של יום, בן־דור, אשה־בולדוזר ואחת הדוקומנטריסטיות המצליחות והחשובות בישראל, יצרה שלושה פרקים, 50 דקות האחד.

הסדרה, המתעדת את הפרויקט הגדול ביותר שהפיק תאגיד השידור הציבורי, מציגה את האחראים על ארגון התחרות כגיבורי־על הנלחמים בכל גורם מעכב, מנתניהו וסוגיית המימון הממשלתי לאירוע ועד החמאס עם איום הרקטות. מנגד, נושאים כמו ההופעה המקרטעת של מדונה, מכירות הכרטיסים המוגבלות ופועל הבמה שנהרג בהכנות — כל אלה נעדרים לחלוטין (גילוי נאות: כותב שורות אלה משתתף בסדרה, ודן בה בהקשר הפוליטי של האירוויזיון).

כשאני מבקש להבין למה המחדלים בתחרות נותרו על רצפת חדר העריכה, בן־דור מסבירה שאת מדונה אסרו עליה לצלם בחוזה שנחתם ("אפילו לא פריים אחד", היא נשבעת), וכי את סיפורו של פועל הבמה שנהרג היא ביקשה בעצמה לא להכניס, כדי לא לפגוע במשפחתו. ומה עם השאר, מה עם נימה ביקורתית כלשהי? על כך מודה בן־דור בפה מלא: "הפעם באתי כדי לפרגן".

"מניפולציות הן הדרך לעשות טלוויזיה. מי שחושב אחרת הוא או תמים או לא יודע איך עושים טלוויזיה או קצת טיפש"

"העזנו לחלום" בתאגיד. "הפעם באתי כדי לפרגן"

מאחורי שלוש המלים הללו עומדת מציאות מורכבת יותר. בן דור היא אמנם דוקומנטריסטית רבת זכויות, אך גם היא הבינה שאין לה יכולת להילחם במנכ"ל התאגיד, שביקש להפוך את הסדרה למעין סרט תדמית והתערב בתוכנו באופן ישיר. אחרי הכל, גם היא צריכה מקום עבודה לשנים הבאות.

"לא רציתי להיות ביקורתית. יש דברים שעשיתי בעבר שהם לא ביקורתיים. יש, מעט. את זה, אמרתי שאני רוצה שנעשה באהבה. כי זה שמח וזה צריך להיות שמח. מאוד נדבקתי בהתלהבות. הביקורת היחידה שלי היתה על מה שהקיף את האירוויזיון, כלומר הפוליטיזציה. העובדה שנתניהו השתמש בתאגיד וזרק. אבל האירוויזיון עצמו — היה בזה משהו ילדי ושמח".

לא הרגשת שנשלחת לבצע תרגיל יח"צ עבור התאגיד?

"נהייתי חיילת. בגלל שביבי התנהג כמו שהוא התנהג, ובגלל שאני חושבת שאלדד (קובלנץ, מנכ"ל התאגיד; א"ש) הוא האדם היחיד שיכול לנהל את התאגיד באופן עצמאי, ולא משנה אם אוהבים אותו או לא — אז התגייסתי. לעשות את האירוויזיון היה דבר נהדר. הייתי שותפה למאבק שלו ורציתי לפרגן, לא בגלל שזה של התאגיד. אחרי שצילמתי מאות שעות כמו משוגעת פגשתי את אלדד ואמרתי לו, 'יש לי סדרה'. אז הוא אמר לי 'רק אם זו הסדרה הכי טובה על התאגיד'. אמרתי לו 'אני לא יודעת. נראה לי שהתאגיד יוצא די טוב'. אז זה מהצד שלי. לא הרגשתי זונה או מכורה".

הסדרה "העזנו לחלום" מישירה מבט גם אל מטאפורת האירוויזיון: זו שביקשה לבנות בועה בלתי חדירה של אסקפיזם יפה וצבעוני, הומואי במופגן, אבל הדי הרקטות שנורו מעזה על הדרום חדרו גם אליה. "מבחינתי כיוצרת, וסליחה מתושבי הדרום, זה היה כמו לזכות בפיס. גם הבחירות שנכנסו באמצע וגם הטילים שנפלו. הרי לא הייתי יכולה לתכנן את זה. דוקומנטריסט הוא קצת כמו ערפד. הוא הולך לאיפה שכואב וזה מה שמצליח. זה היה מדינת ישראל בקליפת אגוז: באים לעשות את הדבר הכי חגיגי והכי שמח ובום".

"נהייתי חיילת, לא רציתי להיות ביקורתית כי אירוויזיון צריך להיות שמח. הביקורת היחידה שלי היתה על מה שהקיף את האירוויזיון. כלומר הפוליטיזציה. העובדה שנתניהו השתמש בתאגיד וזרק"

עם לוסי איוב ב"העזנו לחלום"

איך הרגשת עם הצורך לייצג את ישראל כמדינה שוויונית ודמוקרטית?

"אני לא מאמינה שיש צורך כזה. אני חושבת שזה קרה במקרה למשך דקה. יש פילוסוף בשם (סלבוי) ז'יז'ק שאומר שאם אתה אומר שוב ושוב שאתה רוצה שלום, זה בעיקר אומר שאתה ממש רוצה מלחמה. הלא־מודע שלך אומר את האמת באופן דיאלקטי. אז אנחנו לא רוצים שלום. אף אחד, למעט חבורה של אנשים שכולם אצלי בפיד בפייסבוק. הרעיון הזה, שאנחנו שונאים מישהו באופן מסודר, הוא מאוד טוב לנו. כל הפוליטיקה שלנו נשענת על זה וזה מסדר לנו את החיים כי אנחנו תמיד צריכים להיות נרדפים ולא נוותר על הקורבנוּת".

את טוענת בסדרה שאירוויזיון 1999 שהתקיים בירושלים, שבו דנה אינטרנשיונל רקדה על חומות העיר העתיקה, סימן ישראל ליברלית בהרבה מזו של 2020.

"וזה נכון. אנחנו מנצלים את הדבר הזה, האירוויזיון שהוא כאילו גיי־פרינדלי, כדי להסתיר את האמת, שאנחנו מדינה גזענית ושמרנית. ב–1999 היינו באזור אוסלו, דנה עלתה לרקוד מול חומות ירושלים, והדתיים הסכימו שיהיה אירוויזיון למרות שזה היה בשבת. זה עידן אחר לגמרי. אלו דתיים אחרים וכמות אחרת לגמרי של דתיים.

"תקשיב, אני עם כל הקטע החרדי נקרעת מבפנים ואני רואה את עצמי יותר יהודייה מישראלית. פעם היתה פה מפלגת פועלי אגודת ישראל, והערצתי אותם בנעוריי. זה היה המקום הכי רדיקלי מבחינתי — ופתאום זה נהיה מסואב ומטונף וגם די מעצבן, כי זה נהיה המון אנשים. הבת שלי לומדת להיות רבה רפורמית בברלין ויש לי מלא דיונים איתה על זה. היא אומרת לי לפעמים שאני אנטישמית ואני אומרת לה שזה לא נכון, ושקורים פה דברים שאם היו קורים אצל קבוצת מיעוט אחרת, שהם לא יהודים־חרדים, אז היינו יושבות ומקללות. עם שסע פנימי בעניין הזה.

"פעם החרדים היו הרבה פחות קיצוניים והרבה פחות לאומניים ממה שקורה עכשיו. עכשיו הכל התחבר בצורה נאחסית כזו. זה מזכיר ימים אפלים. לא נעים להגיד את המלה, The N Word. הם לא היו דתיים, אבל הם גייסו את האנטישמיות הדתית של האפיפיור לטובתם. גם אם אתה מסתכל על מערכת המשפט: אני לא יודעת אם בג"צ צדק או לא בפסיקה שלו לפני שבוע, אבל זה מרגיש מסריח (בן־דור מתייחסת לפסיקת בג"צ שאיפשרה לנתניהו להרכיב את הממשלה למרות שלושת כתבי האישום התלויים נגדו; א"ש). במקום שבו מערכת המשפט נפלה בגרמניה, שם הנאציזם ניצח. אסור להשוות, אני יודעת".

"סקס ישראלי". המתגרה והמתריס לצד הזועם והפוליטי

נהנית לשחק באש

כזו היא בן־דור, משליכה גפרור ומיד מבקשת לכבות את הלהבות שזה עתה הציתה. נדמה שהיא נהנית מהמשחק באש. מהאינטלקט שנמהל בפרובוקציה. גם רבים מהסרטים והסדרות שביימה נעו על הציר הזה — המתגרה והמתריס לצד הזועם והפוליטי. באגף אחד של הספרייה, סרטים כמו "בגלל המלחמה ההיא" שתבע מהישראלים להכיר בתופעת הדור השני לשואה, או "סקס ישראלי" ו"בלונד" שעסקו בפמיניזם ומגדר. היתה גם סדרה אחת ביקורתית על הפרקליטות, שהפכה אותה לאויבת אישית של שי ניצן וחבריו, אשר סימנו אותה כפרסונה נון גראטה.

מנגד, ניצבים פרויקטים טלוויזיוניים שאותם היא מגדירה כאפיקי פרנסה. דוקו־ריאליטי על דייטינג, סדרה על מורים, ואחת, בלתי נשכחת בנוף, בשם "מעושרות" שהביאה לעולם את ניקול ראידמן וחברותיה לאלפיון העשיר. "הטורטלים", ממשיכיה הסאטיריים של בנות הכיתה ההיא, מככבים עד היום על המסך שלנו, ולא ברור אם הסאטירה בועטת יותר מהמקור.

אני שואל אותה אם אין בה, אשה עם מודעות חברתית מפותחת, איזו חרטה על שהפכה את ראידמן לגיבורת העם, כזו שמנהלת שיחות באינסטגרם עם שרה נתניהו. "ניקול היתה פורצת גם בלעדיי, אבל נשבעת לך בחיים של הילדים שלי שאני לא רואה את הלייבים האלה", היא אומרת ומוסיפה: "אני מנועה מלהגיב".

ניקול ראידמן ב"מעושרות". "גיבורי התרבות שלנו קורצו מהחומרים האלו"

בפעם הראשונה והאחרונה בשיחה שלנו היא פתאום חוזרת בה: "ניקול היתה שם והיה צריך ללכוד את זה. זה היה שילוב של עין מיומנת של דוקומנטריסטית וצירוף מקרים. כולנו עסוקים בזה, בכסף. גיבורי התרבות שלנו קורצו מהחומרים האלו. זה לא אתה ואני. אתה יכול או לתעד את זה או לשנוא את זה או להיסגר בדלת אמותיך. הבת שלי כאמור בברלין, וכל החברים שלה מהתיכון — הם לא בארץ. היא למדה בתלמה ילין. הדובדבנים שעל הקצפת. המדינה היתה צריכה להילחם על האנשים האלו. והם לא כאן. מי שכאן זה ניקול. אז אותה תיעדתי".

"מעושרות" היתה אחת מתוכניות הדוקו ריאליטי הראשונות בישראל. בזמנו פורסם ב־ynet שאחת מגיבורות הסדרה, ענבר שנהב, צולמה במטבח ביתה המפואר אלא שהמטבח שייך לבית פאר בזמן שהיא חיה בשכירות בדירה אחרת.

עד כמה המניפולציה הזאת מאפשרת לנו להאמין שמה שאנחנו רואים על המסך הוא אכן שיקוף של מציאות?

"זה נכון שהם גרו באותה תקופה בבית שכור, אבל זה היה בית זמני. המבשלות שהיו בסצינה ההיא הן לחלוטין המבשלות שלה והיא לחלוטין מרוויחה המון המון כסף. יש מניפולציות, וצריכות להיות כאלו. השיעור הראשון בדוקומנטרי, אפילו לא בדוקו־ריאליטי, הוא כשאתה מבין שקולנוע הוא מניפולציה. המקום שבו אתה מעמיד את המצלמה הוא מניפולציה. המקום שבו אתה עורך את החומר הוא מניפולציה. הגבולות בתוך המניפולציות הם שלך. איפה הקו האדום והאתיקה? זה בינך לבין עצמך.

"אפשר בדוקומנטרי לעשות את השקרים הכי גדולים כי זה הכי דומה למציאות. אבל גם בכתבת חדשות — אתה מצלם אותה ועורך אותה ולא תמיד יודע מה באמת היה בשטח. הרבה פעמים אתה מקבל גרסאות סותרות".

"הבת שלי בברלין, וכל החברים שלה מהתיכון — הם לא בארץ. היא למדה בתלמה ילין. הדובדבנים שעל הקצפת. המדינה היתה צריכה להילחם על האנשים האלו. והם לא כאן"

אורנה בן־דורצילום: תומר אפלבאום

זה מביא אותנו לפרשת הסדרה "מחוז ירושלים", שבה שתלו נשק בביתו של פלסטיני. אפשר לטעון שגם זו מניפולציה סבירה כי ממילא המשטרה מוצאת נשקים בבתים של פלסטינים בשגרה.

"אתה צודק ולא צודק. מה שקרה ב'מחוז ירושלים' הוא פשוט לא חוקי. מצד שני, מניפולציות הן הדרך לעשות טלוויזיה. מי שחושב אחרת הוא או תמים או לא יודע איך עושים טלוויזיה או קצת טיפש. אתה לא רוצה לראות סרט שאין בו מניפולציות.

"בשנות השישים עשו את מה שנקרא 'סינמה וריטה', כאילו תיעוד בלי שום מניפולציה. אתה יודע איזה סרטים משעממים היו שם? גם כשאני ישבתי עם אמא שלי וראיינתי אותה לסרט שלי — גם שם יש מניפולציה. הרי זו לא סיטואציה טבעית. ובנוגע ל'מחוז ירושלים', מה שקרה שם זה שהם עברו על החוק והחביאו נשק שלא היו צריכים להחביא. יש הבדל בין לצלם סצינה במטבח שלא שייך לגיבורה שלי כי היא במעבר דירה והאשה עדיין מרוויחה שש ספרות בחודש, לבין שתילת נשק בבית של פלסטיני. אם עושים השוואה בין זה לבין זה אז אפשר לעשות השוואה גם בין היטלר לבין מישהו שעכשיו דרך על ג'וק".

את מגדירה את עצמך כפמיניסטית, אבל הגיבורות שלך ב"מעושרות" לא השיגו בעצמן את הכסף הרב בו הן מתהדרות. הן למעשה נשים שנשענות על גב בעליהן. זה מסר לא פמיניסטי בעליל.

"אבל זה הפורמט. הפורמט המקורי נקרא 'עקרות בית אמיתיות'. אני רוצה להגיד לך משהו: בעונה השלישית של הסדרה ממש התעקשתי שיהיה קאסט עם נשים שעשו את הכסף שלהן בעצמן. וכך היה. ואתה יודע מה קרה? היה פחות רייטינג. הציבור רצה סיפור סינדרלה, וסינדרלה, הנסיך בוחר אותה והיא לא עובדת יותר. זה מה שאנשים רצו לראות. זה היה גילטי פלז'ר ולא היה שם פוליטקלי קורקט. כל מי שכיסח אותי, למשל מורן שריר, כיסח אותי בגלל זה. ומה פתאום אני שידועה כפמיניסטית עושה סדרה כזו. אבל אפשר היה לראות את זה מכמה זוויות. אפשר היה לראות גם את המורכבות של הנשים האלו. הן מאוד מורכבות והבחירות שלהן לא פשוטות. אבל בוא, זו לא סדרה על גולד דיגריות".

"אנחנו לא רוצים שלום. אף אחד, למעט חבורה של אנשים שכולם אצלי בפיד בפייסבוק. כל הפוליטיקה שלנו נשענת על זה וזה מסדר לנו את החיים כי אנחנו תמיד צריכים להיות נרדפים ולא נוותר על הקורבנוּת"

"אמא תגידי". קשר מורכב עם אמה

גיליתי את הכדורים

בן־דור בהחלט לא תיעדה רק את ראידמן וחברותיה, ומכלול יצירתה הוא צוהר להבנה של המקום המפוצל, השבור והמפואר שבו היא חיה. ביתה ניצב בלב שכונה יפואית עתיקה. שישה חדרים ענקיים. תקרות גבוהות. חלון משקיף לים התיכון. יצירות אמנות ופסלים תלויים בדקדקנות אקלקטית. חדר העבודה עמוס באלפי ספרים, רבים מהם עוסקים בפסיכולוגיה ושואה — שני תחומים שבהם תמיד העמיקה. "הייתי בטיפול כל החיים עד שגיליתי את הכדורים. במקום להתקדם בסנטימטרים, אתה מתקדם בקילומטרים", היא מספרת בגילוי לב.

בימים אלו היא עסוקה בפרויקט עלילתי דווקא: סדרה שתביא את סיפורן של נשים יהודיות שהוברחו ממזרח אירופה לארגנטינה במאה ה–19, על ידי ארגון סרסורים בשם "צבי מגדל", שם נהפכו לשפחות מין. מבוסס על סיפור אמיתי, שכמו סיפורים אחרים שבחרה להביא בסרטיה, עוסק בגיבורות עם מזל מר. למרות הטון הטראגי, היא מבטיחה, גם שם הגיבורה לא תהיה קורבן מוחלט.

היא נולדה בקרית אונו להורים ניצולי שואה. אביה, שבגד באמה, עזב את הבית כשהיתה בת שנתיים וחצי. אז גם החלה ההתפרקות. אביה החורג היכה אותה ואת אמה והאלימות שנחרתה בזיכרונה, כמו גם הקשר המורכב עם אמה, קיבלו את מקומם בסרט "אמא תגידי" שיצרה לפני 11 שנים.

את המצלמה הראשונה ביקשה מאביה כשהיתה ילדה. "ביקשתי מצלמה כדי לתעד, גם מתחת למים", היא מספרת ומציינת כי מאז שהיא זוכרת את עצמה היתה מכורה לקולנוע. "ליד הבית שלנו היה קולנוע אורון. אמא של יונה וולך היתה מוכרת הכרטיסים. זה עלה 25 אגורות וראיתי שלושה סרטים ביום. מקלאסיקות צרפתיות ואיטלקיות שלא הבנתי אז בכלל ועד מערבוני ספגטי וכל מיני. וגם את דוריס דיי. בהמשך הגעתי גם לקסאווטס".

היא היתה ילדה שתקנית שמביטה על העולם. "היה אלמנט כזה של להסתכל ולא להבין את החוקים בכלל. הם כל הזמן השתנו. ההתבוננות היתה אמורה לאפשר להבין מה הסדר ואיפה אני בתוך העולם הזה. אז אני מאוד מרוכזת בעצמי ויכולה להיות אלימה ומרגישה מותקפת המון פעמים בלי סיבה — אבל כל אלו היו מנגנוני הישרדות. אני לא אומרת את זה בתור התנצלות". 

על נשים וכסף. "פתאום נהיה לי גוף. אני נהנית מזה"

שנה בדיכאון במיטה

למרות הפתיחות הרבה והרצון לשמר תדמית של אשה עוצמתית שלא רואה בעיניים, אזורים רבים נותרו חשוכים. בראיון שהעניקה ליהודה נוריאל ב"ידיעות אחרונות" לפני כשנתיים סיפרה שאינה יכולה להתחיל אפילו לספור את המקרים בהם עברה הטרדות מיניות. אני שואל אותה על הבחירה לא לספר על הגברים שתקפו אותה. היא חושבת לרגע, עוצרת את שטף הדיבור ואז עונה: "היה בן אדם, שלא אומר את שמו, שהוא כיום כבן 80, ניצול שואה. הוא אנס אותי כשהייתי בת 20 ורציתי להיות משוררת. זה לא יעשה טוב לאף אחד אם אגיד את שמו. זה לא שהוא יכול להזיק עכשיו לאנשים אחרים.

"זה היה אחד המקרים היותר חריפים", היא מוסיפה. "הוא היה איש מאוד מפורסם באקדמיה ואני זוכרת שחשבתי שהוא מאוד חזק ושאני רק צריכה שזה ייגמר, וזו היתה מחשבה לגיטימית מבחינתי. כשנשים נאנסו במאה ה–17, הן לא קראו לזה טראומה כי זו היתה שגרה. לפני 45 שנה זו לא היתה שגרה, אבל לא היה לי למי לפנות. כשעשיתי את הסדרה 'סקס ישראלי', עטרה אופק סיפרה איך היא נאנסה על ידי אלוף מאוד מוכר בצה"ל ואז הלכה למשטרה והשוטרים צחקו עליה. לא היה חוק והנורמה היתה מאוד ספציפית. האיש הזה שאנס אותי היה מאוד מוכר. איש שאתה לא מצפה לשמוע את שמו. זה היה מאוד לא יוצא דופן".

לדבריה יש סיפורים נוספים, את רובם היא שומרת לעצמה או חולקת רק עם חברים קרובים. ובכל זאת, אחד מהם בוער בה עד עכשיו. "ניהלתי גוף מרכזי בתעשייה לפני עשרות שנים והיה שם בכיר אחד, שהיה איש נשוי. הוא נשוי גם היום. הוא חיזר אחרי באופן משוגע. אני הייתי גרושה, בלונדינית, עם שני ילדים. הוא אגב לא היה היחיד מבין חברי הדירקטוריון ששלחו לי הודעות. אנשי עסקים בכירים, משפטנים. קיבלתי טלפונים הביתה שחבל לך על הזמן. אני זוכרת שהאשמתי את עצמי בזה שהתנהגתי אולי בצורה פרובוקטיבית, למרות שבדיעבד אני לא חושבת שזה נכון.

"ואז נסענו שנינו לארצות הברית, אני והבכיר, כדי להקים עמותת ידידים, והתחיל בינינו רומן. ברור שהיו שם יחסי מרות. ברור שזה לא היה צריך לקרות. האיש הזה גרם אחר כך לפיטוריי כי הכרתי מישהו חדש והנסיבות השתנו. במקביל גם התחיל מסע טינופים עלי בעיתונות, ששום דבר מהם לא היה נכון. זה היה מכוער והביא לכך שלא מצאתי פרנסה. אני זוכרת שדיברתי על זה עם שלי יחימוביץ' והיא שאלה אותי למה אני לא יוצאת עם זה לתקשורת ואמרתי שאני מפחדת. אחר כך שנה הייתי במיטה בדיכאון, לא רצו להעסיק אותי. הדבר הזה ריסק את חיי.

"הוא היה איש מאוד מפורסם באקדמיה ואני זוכרת שחשבתי שאני רק צריכה שזה ייגמר ושזו היתה מחשבה לגיטימית. כשנשים נאנסו במאה ה–17, הן לא קראו לזה טראומה כי זו היתה שיגרה. לפני 45 שנה זו לא היתה שיגרה אבל לא היה לי למי לפנות"

"זו היתה השנה הכי איומה בחיים שלי. הילדים שלי ראו אותי במיטה. כמעט לא היה לי כסף לקנות אוכל. הייתי הולכת לחפש ירקות בזול בשוק ביום חמישי אחרי הצהריים. והייתי לבד. צריכה לפרנס שני ילדים. מי שחילצו אותי אז הם דורון צברי וג'ולי שלז שלקחו אותי לעבוד איתם ב'תום תקשורת'. ומשם המשכתי לעשות את הסדרות שהכי אהבתי לעשות בחיים. ועברו המון שנים מאז. והחלמתי. אחרי אותה שנה, נולדתי מחדש. כשיצאתי משם, אחרי השבר הגדול, נראה לי שקצת הפסקתי לפחד".

שילמת מחיר על זה שאת אשה יפה?

"כן, אבל אהבתי להיות יפה. כשגדלתי כילדה, טיפחו אצלי את המחשבה שאני מכוערת ושמנה. מין ברווזון מכוער כזה. ואז פתאום הבנתי שאני בסדר, אז חגגתי את זה בגיל ההתבגרות. ואז באיזשהו שלב הבנתי שיש לזה מחיר. ושילמתי מחיר. וזה לא גרם לי לסגת או להתכער. במבט לאחור, הבנתי שהכל היה קמופלאז', כי היום כשאני בת 65 הבנתי שיש לי גוף. כל הרעיון הזה של לעשות ספורט למשל. מרוב ההתמקדות בראש והצריבות של כמה אני מכוערת ושמנה, הרגשתי שאני משחקת את זה שאני יפה. שזה לא אמיתי. פעם פמיניסטית אחת אמרה לי 'כשזה נגמר, אתה פשוט משתחרר מזה'. כלומר, מהמשחק המיני. וזה קרה. פתאום נהיה לי גוף. אני נהנית מזה. וזה בכלל לא קשור למשחק המיני או ליופי".

אז את לא הולכת לפוצץ את עצמך בבוטוקס?

"ברור שכן. אני לא אפוצץ את עצמי, אני לא אראה כמו מדונה. תהיה רגוע. אני לא אוותר על הבעות הפנים שלי".

המחטים לא מפחידות אותך?

"בכלל לא. אני אוהבת את זה. ואני אוהבת לעשות ספורט. בשנים האחרונות גם השלתי מעצמי אי אלו קילוגרמים. גם את הבלונד אני אוהבת. אפילו עשיתי על זה סדרה, הכי פוליטית שעשיתי בחיים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ