קופסה שחורה |

למה הטלוויזיה הישראלית לא מפנטזת

בשעה שבעולם סדרות המדע הבדיוני צוברות עוד ועוד פופולריות, האסקפיזם הטלוויזיוני הישראלי פשוט מעדיף את המציאות. כי הי, אם ניסע בזמן, איך בדיוק נוכל לחזור בזמן למקלט?

ליאת אלקיים
ליאת אלקיים
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
ליאת אלקיים
ליאת אלקיים

מדד המד"ב העולמי בעלייה. לא פחות מרבע מהפיילוטים בעונת הטלוויזיה האחרונה בארצות הברית העזו לפסוע באומץ אל המקום שאיש עוד לא דרך בו - העתיד. עמם נמנים "Believe" המסקרנת בבימויו של אלפונסו חוארון (על ילדה בת עשר בעלת כוחות על), "אורפן בלק" (שיבוטים) ו”Defiance” (חייזרים/פוסט אפוקליפטי/משחקי מחשב) של ערוץ scifi (יש להם ערוץ ייעודי, לממזרים בני המזל האלה).

שאר הגלקסיה שיגרה לחלל את “קונטיניום” (קנדה, מסע בזמן), “מראה שחורה” (בריטניה, רובוטים, טכנולוגיה עתידנית), "אנשים אמיתיים" (שוב רובוטים, הפעם שוודים) - וכל זה עוד לפני שהגענו לפנטסיה, אחותו האקסטראווגנטית של המד"ב. עולם הדרמה הטלוויזיוני נמצא בסחרור פנטסטי של ערפדים, זומבים ואגדות ילדים, שלא לדבר על חאליסי מ”משחקי הכס” שבוערת בלבנו. ואצלנו? יחסים. יחסים עם ילדים, עם דתיים, עם ערבים, עם ברווזים, עם ארגזים.

גילוי נאות: אני מתה על מדע בדיוני ופנטסיה, לכן המדבר הריאליסטי הטאטואיני שהוא הטלוויזיה הישראלית מצמיא אותי כל כך. בתוכניות הפריים טיים למבוגרים אין שום דבר שמזכיר אפילו קלינגון. יש מי שימצא ולו בדוחק עלה תאנה להיאחז בו ב"תמרות עשן", אבל מי שגדל על ברכיו של מאסטר יודה, ייאלץ לדחות את הטענה הזאת בשאט נפש ירקרק.

מתוך "תמרות עשן"צילום: יובל שחר וירון שר

דווקא בגזרת הטלוויזיה לנוער נרשמו ניסיונות אמיצים: "השמינייה", "האי" ו"החממה" (כולן של גיורא חמיצר, הספוק האחרון בסדום). הסדרות האלו הצליחו מאוד וכך גם סדרת הערפדים "חצויה". אז למה עדיין רווחת כאן התפישה הכל כך מיושנת, שמד"ב ופנטסיה זה רק לילדים? ככה? אתם קוראים לי ילדותית? אמא שלכם ילדותית וריאליזם זה לפחדנים.

לא שהקולנוע ומדפי הספרות קורסים תחת יצירות מד"ביות, אבל הנה, החודש יהונתן גפן הוציא ספר פוסט־אפוקליפטי ובקיץ הזה נזכה לסרט מד"בי של ארי פולמן המבוסס על הספר "כנס העתידנים". אז משהו זז. רק לא בטלוויזיה. אפשר לפנות לטיעון הכלכלי המוכר: אין פה כסף לספינות חלל ואם ינסו לייצר פה חייזר, הכי רחוק שיגיעו זה כנראה לאלי יצפאן. אבל זה לא העיקר. מתרגמת הפנטסיה ענבל שגיב נקדימון מצטטת בעבודת הגמר שלה, "מדע בדיוני בישראל", כמה חובבי מד"ב המנסים להסביר את מקור הבעיה: "כשכל הזמן שומעים שהיה פיצוץ בחדרה, ספרות על אלפא קנטאורי נראית מרחפת".

זה מוזר, כי בארצות הברית ז'אנר המד"ב בקולנוע ובטלוויזיה זוכה לשגשוג בימים של מצוקה, פחד ומצבי קיצון. כאלה לא חסרים פה. למעשה, אנחנו כל כך עסוקים במציאות היום־יומית הישראלית של "אובמה אוהב אותנו?" או "מי יהיה שר החינוך?", שאנחנו לא מגיעים לשאלות הגדולות כמו "מי אנחנו?", "לאן אנחנו הולכים?" ו"מה לעזאזל הטעם בכל זה?" איני מזלזלת בשאלות הקטנות, אבל היופי בתשובות הגדולות הוא שהן עונות גם על השאלות הקטנות, ומדע בדיוני ופנטסיה במיטבם, דווקא בשל הבריחה שלהם מהמציאות היום־יומית הקטנונית, מאפשרים עיסוק מעמיק בשאלות כאלה. קוראים לזה הזרה. לא מלה גסה בכל הנוגע לאמנות.

רוצים דוגמה? בבקשה. אני בכוונה בוחרת ב"באפי, קוטלת הערפדים" כדוגמה, גם מפני שזו הסדרה החביבה על בן זוגי (ועל יונית לוי) וגם מפני שעיקום האף הצפוי של רבים מהקוראים משמח אותי (אם כי זו סדרת הטלוויזיה שהולידה את המספר הרב ביותר של קורסים אקדמיים). משפט המפתח של העונה החמישית המעולה של הסדרה המקורית, המודעת לעצמה, המצחיקה והמרגשת הזאת היה: "מוות הוא המתנה שלך".

מה זאת אומרת? למה התכוון המשורר ויוצר הסדרה ג'וס ווידון? איך מוות יכול להיות מתנה? האם יכול להיות שהוא מעודד התאבדות? האם יכול להיות שהוא התכוון שרק המוות מאפשר לנו להעריך את החיים? ואולי הוא בכלל התכוון שהדרך היחידה לשאת את הכאב הכרוך בחיים היא הידיעה שזה ייגמר מתישהו? אלה רק שלושה פירושים אפשריים מבין מי יודע כמה, ושלושתם נמצאים שם, בו זמנית; מה שנקרא מורכבות. באיזו סדרה ישראלית תמצאו דיון מעמיק כזה בנושא כל כך שנוי במחלוקת? איזו סדרה בכלל מעזה להתמודד עם משהו גדול באמת? תשובות יתקבלו בברכה ובשלילה גורפת, מלווה בהפניית גו מלאת בוז לעבר הפוסטר של ספייק שתלוי לי בסלון.

העדר המד"ב בטלוויזיה הישראלית חושף יותר מכל את אפשרויות הבריחה המצומצמות שזו מעזה להציע לצופיה. המכנה המשותף של האסקפיזם הטלוויזיוני הישראלי הוא באופן פרדוקסלי המציאות. שעשועונים ותוכניות ריאליטי למיניהן וגם דרמות מתבססים על אנשים אמיתיים, סצינות שמחוברות למציאות, כי אנחנו חיים במצב קיצון מתמשך, כי הטראומה כאן היא לא אירוע, כמו באמריקה, היא מצב נמשך, שדה קרב נצחי. בכל רגע יכולה להיות אזעקה וכולם ייכנסו למקלטים. השמרנות הישראלית אינה יכולה לשאת סצינות שמתרחקות יותר מדי מהקרקע. כי הי, אם ניסע בזמן, איך בדיוק נוכל לחזור בזמן למקלט?

ועכשיו די, תעבירו את התנ"ך, אולי בכלל העניין הוא שכבר כתבנו את רב מכר המד"ב/פנטסיה האולטימטיבי כבר לפני 2,000 שנה.

כתבות מומלצות

דיוקנאות של כתבת אל-ג'זירה שירין אבו אקלה בתערוכה לזכרה בעיר ג'נין, לפני כשבוע

חדשות היום, 25.5

קורס העריכה הדיגיטלית של הארץ

"הארץ" מוציא לדרך את המחזור השלישי של קורס העריכה הדיגיטלית

התאונה בכביש 6, הבוקר

חדשות היום, 24.5

רגב בוועדת הכנסת, בחודש שעבר

חדשות היום, 23 במאי

מתחם בדיקות קורונה בתל אביב, בינואר

חובת הבידוד למי שמתגורר עם מאומת לקורונה מבוטלת החל מהיום

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

אבידר בכנסת, אתמול

המסר האמיץ של אלי אבידר

להקת BTS

מעריצות BTS? אסור לכן למחוא כפיים בהופעות

מייסדים

מוותרת על הבורסה: חברת חיזוי מזג האוויר Tomorrow.io ביטלה את הספאק

פליטים אוקראינים נוחתים בישראל, שלשום. כל אזרח אוקראיני שאינו יהודי יהיה רשאי להגיש בקשה מקוונת באתר משרד החוץ, ולהציג את האישור בעת העלייה למטוס

איך המתווה לקליטת פליטים מאוקראינה משנה את המצב ומה הביקורות עליו?

הפגנה במוסקבה

"סיקרתי הפגנות במוסקבה ונדהמתי מכמות הצעירים - עכשיו הם בהלם"