גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

בשבוע שעבר זכה הסרט התיעודי "מוות בבאר שבע" בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב. הערב (רביעי) הוא יפתח את רצועת הסרטים הישראליים החדשים של ערוץ יס דוקו. מתבקש לומר משהו על הדחיפות הזו ומה שמניע אותה, מפני שנראה שעבור מי שכבר צפו בו, הצפייה ב"מוות בבאר שבע", שיצרו טלי שמש ואסף סודרי, כמו ההמלצה עליה, היא חובה אזרחית.

ב–18 באוקטובר 2015, שיא תקופת פיגועי היחידים, נכנס מחבל לתחנה המרכזית בבאר שבע ההומה אזרחים וחיילים חמושים. גם הוא היה חמוש באקדח ובסכין ובמהלך 18 דקות הטיל אימה על הנוכחים. אבל האימה, רגעים מעוררי חלחלה המתועדים מכל זווית במצלמות האבטחה המרשתות את המקום, לא נגרמה רק בגלל המחבל, האחראי למותו של החייל עמרי לוי. הבטום זרהום, אריתראי שנקלע למקום, מת גם הוא באותן דקות בלינץ' פרוע, אכזרי, שביצעו בו עוברים ושבים שחשדו כי הוא המחבל.

"מוות בבאר שבע" הוא סרט קשה לצפייה. הוא בנוי כרשומון שנערכו בו צילומי האבטחה עם עדויות של הנוכחים. בשורה של מונולוגים וראיונות מספרים על חוויותיהם חייל שהתחבא בשירותים ונפצע גם הוא אחרי שנחשד כמחבל, מוכרת בחנות בגדים שהיא אחות מתלמדת, איש שירות בתי הסוהר שהיה ממבצעי הלינץ', ומתנדב בקיבוץ סמר שניסה למנוע את הלינץ', עוד בשלב בו הניחו כולם — וגם הוא — כי האדם המתבוסס בדמו על הרצפה הוא אמנם המחבל. אבל נראה שהסרט קשה לצפייה לא רק בגלל המראות והאלימות, ואפילו לא רק בגלל שהוא מבהיר בצורה אכזרית כל כך עד כמה זולים יכולים להיות חיי אדם וכמה צמא דם הוא העדר. "מוות בבאר שבע" מעמת בדרכו החריפה את הצופים עם הצדדים החייתיים שעלולים לצוץ באדם. מי הייתי, אילו הייתי שם? האם אלימות היתה יכולה להתפרץ מקרבי? האם הייתי צופה מהצד שאינה מתערבת? האם הייתי יוצאת להגנתו של בן אנוש מנוטרל? כל שאפשר לקוות לו הוא שכמה שיותר צופים יצפו בסרט ושכמה שיותר מהם יזכרו אותו, ואת מופע הכלימה והבושה שמתועד בו, כל חייהם.

"מוות בבאר שבע", יס דוקו, 22:00

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ