היום בטלוויזיה

קשה שלא לחוש פסימיות כשצופים ב"טהורה לעד"

גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתוך "טהורה לעד". האוהדים העדיפו לשרוף את הבית על יושביו
מתוך "טהורה לעד". האוהדים העדיפו לשרוף את הבית על יושביוצילום: חיים צח
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

עונת הכדורגל של 2012–2013 היתה הרבה יותר ממאורע ספורטיבי; הרבה יותר משנה בחייה של קבוצת כדורגל אחת; הרבה יותר מתחרות. לפעמים, כך מתברר בדיעבד, יכולה עונה אחת בחייה של קבוצה לספר סיפור גדול הרבה יותר. על זהות למשל או נורמות ההולכות ומשתנות, על פוליטיקה וכסף ועל דינמיקה, סחרור ששנים אחדות אחר כך יהיה גדול הרבה יותר, כמו שאפשר להבין מכותרות העיתון הבוקר.

"טהורה לעד" הוא סרטה המדובר, עטור בפרסים, של מאיה זינשטיין. הוא עוקב אחרי שנה נפיצה אחת בתולדות בית"ר ירושלים, בפני עצמה קבוצת כדורגל נפיצה, עמוסת מיתולוגיה. באותה השנה צירף בעליה אז, האוליגרך ארקדי גאידמק, שני שחקנים מוסלמים ממוצא צ'צ'ני. בואם של השניים חולל את אחד המשברים המכוערים בתולדות הספורט הישראלי.

הקבוצה המזוהה עם הימין ומובלת בידי אוהדים קולניים עם סנטימנט חם לימין הקיצוני ומסריה הגזעניים של תנועת "כהנא חי", איבדה את הצפון. מופעי גזענות מקבלים את פניהם של השחקנים והקפטן, אוהדים מטרידים את מנהלי הקבוצה והקרע הזה איים לפורר את הקבוצה — והצליח. אלה שחשו כאילו צלם הובא להיכלם העדיפו למוטט את הקבוצה, לשרוף את הבית על יושביו, מאשר לקבל את השחקנים המוסלמים שאווירת האלימות סביבם הולכת וגוברת.

"טהורה לעד" הוא כרוניקה מדכאת המציגה פיסת מציאות שמפתה להסיט ממנה את המבט. כשמתבוננים בה קשה שלא לחוש פסימיות רבה בנוגע להווה והעתיד לבוא.

"טהורה לעד". יס דוקו, 21:00

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ