"יומני אוסלו": על תקווה שהיתה ואיננה

גילי איזיקוביץ
ערפאת ורבין בטקס קבלת פרס נובל, ב-1994. המדינה שפעם חיינו בה
גילי איזיקוביץ

אווירת נכאים שררה בבית הקולנוע בתום הקרנת הבכורה של "יומני אוסלו" בפסטיבל ירושלים. היו שם עיניים בוכיות וכעס ותחושת טלטלה רצינית שעברה בצופים, במיוחד בצופים שהיו בוגרים דיים כדי לזכור בעצמם את תקופת אוסלו. האפקט העיקרי של "יומני אוסלו", שיעלה היום כסדרה בת שלושה חלקים ב"יס דוקו", הוא ביכולת שלה להזכיר תחושות ורגשות נשכחים. זוהי אמנם סדרה (וסרט) על ניסיונות השגת ההסכם לשלום בין ישראל ובין הפלסטינים, במסלולן החשאי ובזה הגלוי, אבל גדולתה של הסדרה היא ביכולת להדהד אישית אצל הצופים את מי שפעם היו. או, אם לדייק, את המנהיגות והמדינה שפעם חיו בה, כאשר תחושה של תקווה וסיכוי לשינוי נתפשו כאפשרות המצויה בהישג יד.

מהעבר הפוליטי השני, יהיו מי שיתארו את אותה התקופה במונחים אחרים לגמרי, כמנהיגות המנותקת מעמה, וגם זה משהו שמופיע ולא בקימוץ ב"יומני אוסלו", שהגרסה הקולנועית שלו נקנתה על ידי רשת הטלוויזיה האמריקאית HBO ותשודר ברחבי העולם ב–13 בספטמבר (לציון 25 שנה לחתימה על הסכם העקרונות).

הסדרה, שיצרו מור לושי ודניאל סיוון ("שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים"), מתבססת על יומניהם האישיים של מי שהשתתפו בתהליך השלום שהחל במסלול חשאי בווילה באוסלו, בין שני אנשי אקדמיה ישראלים, רון פונדק ויאיר הירשפלד ושלושה נציגים פלסטינים של ארגון אש"ף, אבו עלאא, חסן עספור וסאיב עריקאת. את המפגשים משחזרים סיוון ולושי באמצעות שחקנים והם שלובים בראיונות (בין היתר הראיון האחרון שנערך עם שמעון פרס וראיונות עם משתתפים אמריקאים, פלסטינים וישראלים אחרים) ובקטעי ארכיון. האפקט המצטבר של כל אלה, כאמור, מהמם.

"יומני אוסלו". יס דוקו, 21:00

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות