גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
"הביטלס" בהופעה אצל אד סאליבן, 1964, מתוך "הביטלס: תוצרת מרסיסייד". שיעור היסטוריה כבד ראש
"הביטלס" בהופעה אצל אד סאליבן, 1964, מתוך "הביטלס: תוצרת מרסיסייד". שיעור היסטוריה כבד ראש צילום: AP
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

בשנות החמישים של המאה הקודמת הביאה תנועת האוניות בין הנמל של ליברפול לניו יורק ובחזרה, לתוצאה בלתי צפויה. באוניות הפחם, שהפיח הסמיך שהעלו צבע את הבתים בשחור והשפיע על הסביבה העגמומית, הביאו איתם המלחים תקליטים שקנו באמריקה. היתה זו מוזיקה שעד אז לא הכירו באנגליה: התקליטים של מוטאון ומוזיקת סול וסגנונות רעשניים ושמחים שחלחלו מיד לבני הנוער המקומיים. אלו היו השנים שאחרי המלחמה הגדולה ובני הנוער שהיו ילדים במהלכה ביקשו להתנער, לא להתלבש כמו הוריהם, לחפש בילויים והנאות אחרות, למרוד, ליצור ולהאזין למוזיקה אחרת לגמרי.

התיאור הזה הוא נקודת המוצא של הסרט "הביטלס: תוצרת מרסיסייד" שחוקר את ההיסטוריה המוקדמת של הלהקה שהיא כנראה המצליחה והחשובה ביותר בכל הזמנים. הסרט מבקש, דרך ראיונות עם חברי נעורים, דמויות מפתח, רגעים חשובים ומקומות, להסביר את האופן שבו הפכו חברי הביטלס מלהקה ממוצעת, לא מצליחה במיוחד, להיסטריה העולמית שהיו. התוצאה היא חפירת עומק למדנית.

הטריילר "הביטלס: תוצרת מרסיסייד"

נכון הדבר שסרטים על הביטלס הם לז'אנר הדוקו כמו סוף שבוע כרישים לסרטי טבע: הימור בטוח עבור המשוגעים לדבר. סרטים על הביטלס ימצאו תמיד דורש, שהרי מה יכול להיות רע בבהייה באנגליה של שנות החמישים והשישים שמהוגנותה נפרעת על רקע מוזיקה נפלאה. ואם אפשר ללמוד פרט טריוויה או שניים (למשל על מועדון "הקסבה" הזעיר המקומי בו הופיעו תמורת 3 ליש"ט לערב) גם זו לטובה. אלא שאם הפרק של קארפול קריוקי עם פול מקרטני היה כולו חן וקלילות, כאן מדובר בשיעור היסטוריה כבד ראש.

"הביטלס: תוצרת מרסיסייד", הוט 8, 22:00

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ