ההורים אסרו על ילדיהם לדבר בקול

גילי איזיקוביץ
"ההורים החירשים שלי". ההורים הרגישו נוח לגמרי עם מגבלתם, ושפת הסימנים הפכה לשפת אם
גילי איזיקוביץ

כל התבגרות היא קשה, אבל בסרט "ההורים החירשים שלי" מספרים הגיבורים על ההתבגרות המיוחדת, הקשה באופן ייחודי, שהיתה להם. איך מרגיש ילד שומע בבית בו ההורים חירשים? מה הוא המקום המיוחד שהוא תופס, מהרגע בו הוא מסוגל לשמש כגשר בין הוריו, המתקשרים איתו בשפת הסימנים, לסביבה השומעת?

"ההורים החירשים שלי" מעלה תמונה נוגעת ללב. קת'רין וייט היא בתם הבכורה של חירשים שמעולם לא התנצלו או חשו נבוכים מול המגבלה שלהם. הם היו קנאים לתקשורת בשפת הסימנים ואסרו על ילדיהם השומעים לדבר ביניהם בקול. גם בבגרותה היא מגדירה את שפת הסימנים כשפת האם שלה, המשנית לאנגלית. שיין, שהפך בבגרותו לשחקן, מתאר חוויות ילדות חוזרות שבליבן התבוננות בהוריו המאבדים מסמכויותיהם מולו, בשעה שהוא, ילד צעיר, משמש חוצץ בין התנהגויות חסרות כבוד המופנות אליהם, משמש כאוזניים לחדשות רעות שלא היה אמור לשמוע אך נאלץ לקבל עבורם, חשוף לתכנים ולסיטואציות שילד במשפחה שומעת לא אמור לשמוע.

לורה, משתתפת נוספת בסרט, ביקשה להתנער מהתפקיד שהרגישה שיועד לה, להיות גשר בין הוריה והעולם השומע. היא חשה ניכור ושנאה עצמית עד שסבלה מדיכאון וניסתה להתאבד. נדרשו לה שנים ארוכות כדי להשלים עם הוריה ועם משפחתה. "ההורים החירשים שלי" הוא סרט נוגע ללב ומעורר מחשבה על משפחות, ילדים והורים, תקשורת והתבגרות, והקשיים הבלתי צפויים שמתעוררים כשהם משתבשים.

"ההורים החירשים שלי", יס דוקו, 22:00

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות