בחזרה אל אחת מפרשיות הרצח האיומות בתולדות המדינה

זו היתה אחת מפרשיות הרצח האיומות בתולדות המדינה. במאי 1996 נמצאה בביתה, מגולגלת בתוך שטיח וירויה בעורפה, אידה בלייכמן, שמתה חמישה ימים עד שבוע קודם לכן. בתה שלומית והנכד איתי, נעלמו מדירתם. רכבה של שלומית, מגואל בדמה, נמצא כעבור כמה ימים סמוך לפרדסי העיר רחובות, באיזור שבבעלות בן זוגה בנפרד, עמירם הוכברג.

הוכברג, פיזיקאי ומדען, גם הוא נעלם. צוות חקירה משטרתי מיוחד הוקם לפענוח הפרשה וחבריו מגוללים את פענוח המקרה בסרט "אבא, איפה אמא וסבתא", ששני חלקיו ישודרו במסגרת "תיק חיי", סדרה חדשה של הבמאית נילי טל. "תיק חיי" היא סדרת פשע אמיתי שחוזרת אל מקרי הפשע המחרידים ביותר בתולדות המדינה, ואחרי העיסוק ברצח אידה ושלומית בלייכמן, יובא המקרה של רצח השופט עדי אזר.

פשע אמיתי, ז'אנר שהפך למרכזי בעולם ובארץ (עם סדרות כמו "צל של אמת" שעונה שנייה שלה תעלה בשנה הקרובה ו"האזרח ק'" ששודרה לאחרונה) הוא סוגה שיש בה בעייתיות. השילוב בין אמצעים קולנועיים לגיטימים כמו מוזיקה מותחת, מניפולציה של העובדות ועריכה סלקטיבית, לסיפור אמיתי שהקורבנות שלו מסתובבים בינינו, עשויה לייצר טשטוש אתי, שלא לדבר על פורנוגרפיה של פשע.

"תיק חיי", לפחות הפרק הראשון שלה, היא סדרה שעשויה היטב ודווקא משום כך בולט בה העניין הזה. אין בה רגע מיותר והיא מותחת, אבל האם מראה הגופה וזיכרונותיהם של אנשי החקירה ממצבה המזעזע, הם פרט שיש להתענג עליו? ומה אמור הצופה לחוש מול רגע הסיום של הפרק, קליף האנגר מהסוג שטובי סרטי המתח מתהדרים בו, בזכרו שמדובר בבני אדם ממש ובחייהם האמיתיים לגמרי? האם ראוי להתבדר מרצח כזה?

"אבא, איפה אמא וסבתא - תיק חיי", יס דוקו, 21:00