עונה רביעית ל"רמזור": תקועים בצומת מילר

"רמזור" צברה קילומטראז' שמעט מדי קומדיות מקומיות זכו לו והשתכללה בהדרגה. אבל עדיין יש בה הרבה בדיחות סטריאוטיפיות ומיזוגניות, והיא אינה יורדת לעומקם של הקונפליקטים הגבריים בני ימינו

ניב הדס
ניב הדס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניב הדס
ניב הדס

המשבר שחווה הגבריות המודרנית מפרנס היטב את הטלוויזיה האמריקאית בעשור האחרון. ככל שנסדק ומתערער מעמדו כמין הדומיננטי על פני הבריאה כולה, כך אוהב הזכר הלבן לנבור בתלאותיו ולחפור בקרדומו שלו. וכשבאמנות עסקינן, התבוננות פנימית היא לא בהכרח תכונה שלילית. טוני סופרנו, דון דרייפר, מייקל בלות, פיל דאנפי, קני פאוארס, ראסט קול, לואי, ג'ק דונגי, וולטר וייט, פיטר גריפין, ביל הנריקסון, דניס ריינולדס, לארי דייוויד וג'ורג' כריסטופר הם דוגמאות מתוסרטות היטב של משברים גבריים מפוארים שנפרשו על המסך ותיארו – בשלל אמצעים, ז'אנרים, עלילות וטיפוסים – את קריסתה של הפטריאכליות כפי שהכרנו אותה. זכויות נשים, שחרור מיני, מהגרים ובני מיעוטים, התפתחות טכנולוגית מואצת, תקינות פוליטית, התפוררות מוסד המשפחה והמשבר הכלכלי הגדול הוציאו את הזכר הלבן מכליו, וזה פשוט תענוג לצפות בו קורס לתוך עצמו בזמן שהוא מנסה לאסוף את השברים.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ