"דם אמיתי" אמנם עולה לי בדם, אבל הצפייה רק נמשכת

דרמת העפרדים שהיתה יצירה מקורית, סוחפת ונועזת נהפכה בעל כורחה לפרודיה של עצמה. אז למה כל כך הרבה מוסיפים להיצמד למסך בגללה?

ניב הדס - צרובה
ניב הדס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניב הדס - צרובה
ניב הדס

אחד הדברים הכי מפחידים שנתקלתי בהם לאחרונה היא אפליקציה חדשה ששמה tiii.me המחשבת את זמן הנטו שמבזבזות לנו סדרות טלוויזיה בהן אנו בוהים. כמו יהודי אורתודוקסי העומד בפתח בית הכנסת ביום הכיפורים ההתבוננות בצג לפני הקלדת האידיום "איך פגשתי את אמא" מזמנת חשבון נפש שאין נוקב ממנו; היא מעניקה לאדם הזדמנות לתהות על תכלית חייו – כל אותן שעות ארוכות שהושחתו לריק - כפי שהם משתקפים בהרגלי המסך שלו. ואז אחרי כל אותם חיבוטים, ייסורים וחרטות, התחוור לי שכיליתי ארבעה ימים ושמונה שעות על צפייה ב"איך פגשתי את אמא" – סיפורו המייגע של טיפוס בלתי נסבל שמחפש אחרי "האחת" – שהיו ברובם משולים להמתנה למותו של אדם אהוב השרוי בסבל כבד.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ