ניב הדס
ניב הדס
ניב הדס
ניב הדס

היה יום כיפור אחד, לפני חמש שנים, שבו החלטתי להקדיש את החג כולו ל"ג'נריישן קיל", המיני־סדרה של דייוויד סימון על הפלישה השנייה של צבא ארצות הברית לעיראק. אל תשפטו אותי, באותו רגע זו נראתה כמו הנוסחה המנצחת לתענית מבדרת: סימון ושותפו אד ברנז, שנישאו אז על כנפי תהילת "הסמויה" שבדיוק סיימה את ההקפה האחרונה שלה, איימו לנתח את הצבא האמריקאי באותה מיומנות כירורגית בה טיפלו בכישלון העירוני של בולטימור; דרך סיפורים אישיים, חברתיים ומערכתיים. על מנת להבטיח טוטאליות בצפייה — המפתח למרתון מוצלח באמת — הועלמו מהבית ומהדסקטופ, משל היו מתנגדי החונטות בארגנטינה, מסיחי דעת פוטנציאליים דוגמת מארזים מהודרים של סדרות מופת, סרטי פולחן וקומדיות אינפנטיליות. זו היתה טעות קרדינלית. חצייה של פלוגה צבאית את נהר החידקל, מתברר, היא פחות אטרקטיבית לאסקפיזם של הישראלי הממוצע — גם אם הוא בסך הכל בוגר טירונות כושר לקוי 02 במחנה 80 — מהמאבקים האלימים על פינות ממכר הסמים במערב בולטימור.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ