והזוכות בפרס התוכניות המיושנות והמשעממות ביותר בטלוויזיה הישראלית: "שנות השמונים" וב"מלחמת המינים"

ל"מלחמת המינים" ול"שנות השמונים" יש עוד מכנה משותף מלבד שלום אסייג: שתיהן תקועות בתקופת האבן, זו עם הומור גברים־נשים סטריאוטיפי וזו עם בדיחות אשכנזים־מזרחים מזוקנות. אז למה בכל זאת יש להן זמן מסך

ניב הדס
ניב הדס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניב הדס
ניב הדס

בשבוע הבא ייצא לאקרנים סרט באורך מלא שישלים את סיפורה של סדרת הטלוויזיה "הפמליה". ההתקמבקות המאוחרת הזאת מעט מתמיהה, שכן קשה לחשוב על יצירה שהתיישנה מהר ממנה. רק ארבע שנים חלפו מאז סיימו ויני צ'ייס וחבריו את סיבוב הדאווין התרנגולי והזוהר שלהם בהוליווד, וכבר מעלליהם, שעד לא מזמן היו מושא לחיקוי, נראים אנכרוניסטיים, פרימיטיביים ולא רלוונטיים, כאילו הגיעו מעידן אחר. באקלים הנוכחי של שיח מגדרי מתרחב עם מודעות שגדלה בקצב אקספוננציאלי, אווירת האחווה הבהמית־מיזוגנית־הומופובית־מחפצנת־לבנה כמו כנס של הקו קלוקס קלאן עם ייצוגים נשיים חד־ממדיים וסטריאוטיפיים לא היתה מגיעה בכלל לשלב הפיילוט. אם סדרה כמו "משחקי הכס" חווה נטישה נשית המונית בעקבות שימוש יתר באונס כאלמנט אסתטי, אפשר רק לדמיין כיצד סוכנות התרבות הפמיניסטיות היו קורעות לארי גולד את הצורה, ובצדק. שלא לדבר על הפרודיה שאיימי שומר היתה מטגנת לו. קחו לדוגמה גם את הדמות של "שמידט" בסיטקום "הבחורה החדשה", שכל ניסיונותיו לחקות את התנהגותו הגברתנית של ארי מוגחכים ומולעגים על ידי הדמויות האחרות.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ