הקול ולא כלום: הגיע הזמן לתוכניות מוזיקה אמיתיות בטלוויזיה

כש"דה וויס" ו"אקס פקטור" הן הדוגמה לתוכניות מוזיקליות, צפייה בשתי סדרות דוקו־מוזיקלי חדשות מעוררת געגועים לדבר האמיתי

ניב הדס
ניב הדס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניב הדס
ניב הדס

זו אינה שעתם היפה של חובבי תוכניות המוזיקה בישראל. לכאורה המצב מעולם לא היה טוב יותר: שפע של עשייה דוקומנטרית מקומית מוקדשת למלים וללחן, ובחודשים הקרובים לא יהיה שבוע אחד שבו לא תשודר בזמן צפיית השיא תוכנית גילוי כישרונות מזמרים: "דה וויס" (רביעי ושבת, 21:00, ערוץ 2), ובקרוב גם "הכוכב הבא" ו"אקס פקטור". תוסיפו לאלה את ההתמקצעות בפסקולים בסדרות מקור (אין להקל ראש בכך ש"מסובך" של רן שריג נפתחה עם "Jesus Built My Hot Rod" של "מיניסטרי") וקיבלתם מנה הגונה של מוזיקה על המסך. הבעיה היא שמגרפות הרייטינג האוטומטיות – "דה וויס" מגרדת את השלושים אחוז – שבשלבי האודישנים תמיד מבדרות מתוקף הפורמט, אינן בשום אופן תוכניות על מוזיקה. היא מגלמת בהן רק מקפצה אגבית לעיסוק בשיווק, תקווה, הצלחה, כישלון, אגו וסטריאוטיפים. זה לא דבר רע בהכרח, רק שמי שמחפש גירוי שיפרוט על התווים הפנימיים, יתקשה למצוא אותו בדיאלוגים כמו "'מה אתה שומע בבית?', 'המון, הכל, ביטלס'" (דו שיח שהתקיים בשבת האחרונה ב"דה וויס"). יתרה מזאת, ויסלחו לי יוקו אונו ומודי זנדברג, נדמה לי שהשם "ג'ון לנון" נזרק לחלל במנות יתר על ידי מתמודדים, שופטים ומנטורים כאחד בכל פעם שנדרשת דוגמה מייצגת (זה נכון גם לגבי בוב דילן, שמוזכר כהתניה בכל פעם שנבחן זמר בעל קול שאינו קלאסי). כאילו, "אימג'ן" והכל, אני יודע, אבל אולי כדאי שטלוויזיה שמתיימרת לפנות לקהל צעיר ושואפת לאינטגרציה עם התרבות הפופולרית, תיאחז מעט פחות בזמר שמת לפני 36 שנים – שהוא מלכתחילה אקזמפלר ודוגמה רק לעצמו – והרבה יותר בכאן ועכשיו. עם אנכרוניזם קשה להצטרף לצייטגייסט.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ