ניב הדס
ניב הדס
ניב הדס
ניב הדס

אחת ההחלטות שגמרתי בלבי לדבוק בהן ב-2017 היא להפסיק לראות חדשות. מבזקים, מהדורות מוקדמות, משדרים מיוחדים, מגזיני תחקירים ואולפני שישי יכולים לחפש אותי בסיבוב – אנחנו גמרנו. יונית לוי, תמר איש שלום, דני קושמרו, יעקב איילון, גאולה אבן, אילנה דיין, רביב דרוקר, גדי סוקניק, רינה מצליח, אמיר בר שלום וירון לונדון – היו שלום ותודה על הציפרלקס. החדשות בישראל הן כיום מנה מזוקקת של דיכאון צרוף: מלחמה, שנאה, עוני, שחיתות, הסתה, גזל, גזענות, מרמה, תאונות ותחזית מזג אוויר בשביל הנשמה. יש גבול לכמות המועקה שאדם יכול לספוג מהמרקע, בוודאי אם חייו שלו אינם אמבט מלא שמפניה ורודה. מה שמתסכל הוא לא תחושת המאסה הקריטית של בשורות שחורות שמוטחות בפני הצופה מדי יום ולילה, אלא דווקא החזרתיות הסיזיפית שלהן. ולא עצם המעגליות בלבד, כי אם אופן הצגתה בתקשורת וההכרה שאנו חיים בלופ אכזרי שמשוחק מעל לראשינו ואין ממנו מוצא. הפרטים, השמות והנסיבות משתנים לכאורה, אולם המהות נשארת זהה: המצב תחת, ובהייה אובססיבית בדיווחים על הניחוחות שעולים ממנו לא תועיל במאום. קחו לדוגמה את פרשיות השבוע החולף שהחלו בדרמה אדירה – טלטלה! רעידת אדמה! בית הקלפים! – ומאז נטחנות במעגליות מסביב לשעון; לא יורדות מהכותרות ולא מספקות מידע מהותי חדש. כמו באחד השירים הגדולים שנכתבו בעברית – הכל עומד במקום, הזמן ממשיך ללכת, הבו לי את השלט. ההימנעות אולי לא תוביל לאושר פתאומי – הרשתות החברתיות כבר ידאגו שתישארו מעודכנים בכל בלהה – אבל לפחות תשאיר עוד קצת זמן פנוי. ומה עושים עם זמן פנוי – מתאמנים ומתעמלים, נפגשים עם חברים, מרחיבים אופקים ויוצאים לבלות? פחחח. רואים עוד סדרות כמובן.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ