למאיר איינשטיין יש מחלקה של יורשים, ואף אחד מהם הוא לא בוני גינצבורג

עם כל מגרעותיו, מאיר איינשטיין היה מחלקת שדרנים שלמה בבן אדם. זו הסיבה שאין לו יורש אחד אלא כמה

ניב הדס - צרובה
ניב הדס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניב הדס - צרובה
ניב הדס

אם תשאלו את בוני גינצבורג, צופי המשחק בין הפועל באר שבע למכבי תל אביב לא פתחו טלוויזיה כדי לראות כדורגל, אלא כדי לשמוע אותו מדבר על עצמו. לא היה משפט אחד שהוציא מפיו, שלא כלל את המלה "אני" לפחות פעם אחת. לרוב יותר. בשלב מסוים הוא נתקע וגימגם ברצף "אני־אני־אני־אני־אני", בטרם החליט על מה הוא בכלל רוצה ללהג. בעיני רוחו, גינצבורג הוא נקודת המגוז שאליה מתנקזים כל הקווים; המשחק, הדיון באולפן, או פינת הטקטיקה/תוכן שיווקי המטורזנת "המהלך המדויק" במשדרי ליגת האלופות – כל אלה הם רק תירוץ לפרישת אג'נדת ההעצמה הפנימית שלו. הביטוי המובהק של המגלומניה הגינצבורגית הוא המספר הבלתי סביר של ציטוטים ורפרורים עצמיים: "אני תמיד טוען", "אני פעם אמרתי", "קודם הסברתי ש..." ושאר אזכורים רפלקסיביים. הפרשנות הקונקרטית, המיידית, זו שלשמה הוא בכלל נמצא שם, היא האמצעי להעברת תפישת העולם של בוני, במקום ההיפך. המשחק המרכזי כתוכנית אישית. ומילא אם בנחיתות הביניים שבין המראה לתעופה היו ניתוחים שהיו מוסיפים ממד להבנת המשחק, אולם גינצבורג דבק בהצבעה רהוטה לכאורה על המובן מאליו, שלא לומר התפל. בהתמודדות בין באר שבע למכבי תל אביב, למשל, הוא התרכז באנליזה פסיכולוגית, קריאת תווי פניו של ג'ורדי קרויף וההשלכות שלהן על השחקנים. תודה לך, זיגמונד.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ