האנשים הכי מעצבנים בעולם הם אלה שטוענים שאין מה לראות בטלוויזיה
הלאה המצקצקים: לא רק שהטלוויזיה העכשווית משובחת, אלא אפילו סדרות שאינן יצירות מופת מעלות את הממוצע לגבהים שעוד לא היו כמותם
האנשים השנואים עלי ברשתות החברתיות הם שומרי הסף של ההייפ. אותם מבקרים־רנסנסיים־מולטי־דיסציפלינריים ששמו לעצמם למטרה להיות חומת הביצורים האחרונה של ההיגיון הבריא, קו בר־לב של השכל הישר, רצועת הביטחון של הטעם הטוב. אלה שממהרים לצנן כל התלהבות קולקטיבית, להתנגד לטרנדים בני יומם ולהנכיח את האינדיבידואליזם, המקוריות והחד־פעמיות שלהם על ידי הוכחת - או אולי בעצם הורדת - האחר. ההמבורגר החדש הזה שכולם מדברים עליו ועומדים בתור כדי לנגוס בו? סתם. הליין־אפ הרב־גוני של פסטיבל פרימוורה? לסחים. קנדריק למאר? ראפר מיינסטרימי בינוני. הסטנדאפיסט ההוא שעפים עליו? פאסה כבר שנתיים. הרייב שנמשך יומיים? עדיף להישאר בבית עם גריפה. ההופעה של ניק קייב? תעשו לי טובה, מאז ה"בויז נקסט דור" הוא לא שווה כלום. בחיי שזו הסיבה שאין לי חשבון פייסבוק: כמות המיזנתרופיה שהיתה גואה בי בהיתקלות היומית באותה עצמאות מחשבתית פורצת־גבולות־בעיני־עצמה מסוכנת לי ולסביבה.