הזחיחות של עמית סגל עוד תפגע בו
בעמית סגל, כמו בימין הישראלי כולו, מפעפעת אופוריה והוא שש להשחיז את כישורי ההטרלה שלו כלפי הקולגות מהשמאל
ליל השידורים של בחירות 2015 הוא קו פרשת המים במשולש הרומנטי שמתנהל בין התקשורת, הפוליטיקה המקומית והבוחרים. עם היוודע ממדי הניצחון של הימין והתרסקות התחזיות האופטימיות־פנטזיונריות של גוש המרכז־שמאל, שגובו תקשורתית בתרועה רמה לכל אורך הקמפיין, התגלה עומק הקרע בין העם למי שאמור לייצג אותו על המסך, ברדיו, בעיתונים ובאתרים. באותו לילה התברר סופית וחד משמעית עד כמה הישראלים משוועים לתקשורת בעלת צביון ימני אמיתי; כזו שתגולל את הנרטיב הלאומני כפי שהוא משתקף בקלפי. ולא שאני נופל בשקר התקשורת השמאלנית, כי היא ממש לא: גם אם נדמה שאחוז גבוה מבין העיתונאים המובילים נוטים שמאלה בעמדותיהם – רובם, אגב, כלל אינם שמאלנים אלא מפא"יניקים חסידי המערכת הישנה שמדבררים את מפלגת צה"ל – המנגנון שלה מגויס. לא רק ביום פקודה ובמבצע התורן, כי אם גם בניואנסים של השפה, שמכתיבים את הלך הרוח הלאומי (כמה רבדים, למשל, טמונים במשפט השגור "מקורות פלסטיניים טוענים"). ובכל זאת, מצביעי הימין עם הרוח הגבית של 30 מנדטים לליכוד, שהובילו לממשלה הימנית בתולדות מדינת ישראל, יצאו מאותו לילה בתחושה הצודקת שלא די להם בפרשנים ובכתבים בעלי אוריינטציה מיליטריסטית בסגנון רוני דניאל ואלון בן דוד, או בנביאי זעם איסלאמופובים דוגמת צבי יחזקאלי; הם רוצים עוד מעמית סגל. או בעצם – הם רוצים שרוחו הוויראלית, הימנית־מתנחלית־דתית־תגרנית, שבראה מחדש את הלעומתיות כאמנות עדינה, תוקעת מזלגות בעין ומושכת בצמות של הקולגות משמאל, תתמזג בסגל הממלכתי של המסך וחדשות ערוץ 2 (ברדיו, בימי חמישי בבוקר ב#דקלסגל, התוכנית וההשטג, הסימביוזה עברה בהצלחה).