גם אחרי 20 שנה "סקס והעיר הגדולה" היא סדרה גרועה. אפילו יותר

במשך שנים רבות התחרו שני סרטים על התואר "מלחמת הכוכבים של הבנות" – סרט הפולחן האולטימטיבי שצפייה בו היא מעין טקס חניכה שבו את הופכת מנערה לאשה. הראשון הוא "ריקוד מושחת" מ-1987, דרמה תקופתית שבה פרננס "בייבי" האוזמן (ג'ניפר גריי) בת ה-17 מתבגרת בזרועותיו של ג'וני קאסל (פטריק סוויזי), מורה כריזמטי וחתיך לריקוד באתר הנופש היוקרתי "קלרמן", שמלמד אותה את רזי האהבה והתנועה לצלילי שירי אייטיז, אף שהסרט מתרחש ב-1963, ומתקומם כשאביה השמרן שם אותה בפינה. אף אחד לא שם את בייבי בפינה. השני הוא "אשה יפה" של גארי מרשל מ-1990, קומדיה רומנטית על זונת רחוב (ג'וליה רוברטס), ששירותיה נשכרים על ידי מיליונר כסוף שיער (ריצ'רד גיר). בתוך ימים ספורים הוא מתאהב בה, מוציא אותה ממעגל הזנות – באמצעות מסע שופינג מנקר עיניים ברודיאו דרייב – והופך אותה לזוגתו הלגיטימית, למורת רוחה של סביבתו הקרובה. סיפור סינדרלה קלאסי, או אולי בעצם וריאציית "פיגמליון"/"גבירתי הנאווה" נוספת, על אשה פראית במצוקה שמבויתת ומתורבתת על ידי נסיך, עם מין בתשלום במקום נעל זכוכית אבודה וקורטוב של רומנטיזציה לזנות, כי למה לא בעצם? היום די ברור שגם "ריקוד מושחת" וגם "אשה יפה" הן בחירות איומות כסרטי דגל מגדריים המציינים העצמה. אם כבר, מדובר בסיפורים על נשים כנועות, נרפות וחסרות אונים שזקוקות לגבר שיחלץ אותן מהמעגל האיום שבו הן נמצאות (ובו נכלאו מלכתחילה על ידי הגברים הדומיננטיים בחייהן). ולא שיש לי עניין או יומרה לבחור לבנות יצירות ראויות יותר להיאחז בהן – האין זה ביטוי של "הסגברה", העלבון האולטימטיבי לגבר החש עצמו מודרני? – אבל יש מצב שהגיע הזמן לרענן את הפילמוגרפיה הקאנונית ("קיל ביל" מישהי?).