ג'וליה רוברטס הופכת את הטלוויזיה לאמנות

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "תור הזהב של הטלוויזיה", הביטוי הכי מאוס של הרגע? על כוכבי קולנוע גדולים כמו ניקול קידמן, שון פן ויואן מקרגור שמשחקים בסדרות ומביאים את האיכויות שלהם גם למסך הקטן; על תקציבי הענק של סדרות כמו "משחקי הכס", "נרקוז", "סיפורה של שפחה", "הכתר", "האפיפיור הצעיר" ו"ווסטוורלד"; על עלילות מורכבות, פתלתלות, מחוכמות ומשמעותיות כמו ב"פארגו", "הרצח של ג׳יאני ורסצ׳ה", העונה הראשונה של "בלש אמיתי", "סמוך על סול", "דברים משונים" ו"פיוצ׳רמן"; על ייצוגים של מגוון זהויות רחב כמו ב"טרנספרנט", "מיסיז מייזל המופלאה", "לא בטוחה" ו"שיי טאון"; על האקסצנטריות, הניסיוניות וההרפתקנות של "אטלנטה", "מאסטר אוף נאן", "טאבו" ו"מראה שחורה"; על תנופת הדוקו־פשע והטרו קריים עם "הג׳ינקס", "ארץ פראית מאוד" ו"Making A Murderer"; ועל מצוינות שמגיעה לא רק מהמדינות הדוברות אנגלית (ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה שהיא חתיכת אימפריה), אלא גם מברזיל ("שלושה אחוז"), צרפת ("דבר עם הסוכן שלי"), ספרד ("בית הנייר"), שבדיה ודנמרק ("הגשר") וישראל ("על הספקטרום"). וזה עוד לפני שהגעתי לתוכניות אוכל, סטנדאפ וטלנובלות טורקיות, נושא שיום אחד יקבל כאן את הכבוד הראוי לו.