"הבריחה מדאנמורה": טוב שבן סטילר לא נופל לגימיקים כמו "מראה שחורה"

ביום שישי שעבר נוכחתי לגלות שאני עובד בנטפליקס. הדבר נפל עלי בהפתעה גמורה. אם עד כה סברתי שאני לקוח משלם בלבד, הגיע ״בנדרסנץ׳״, ספיישל חג המולד של ״מראה שחורה״, והעמיד אותי על טעותי. מתברר שאני – כמו כל מי שצפה בפרק המיוחד ששיגר בהפתעה צ׳רלי ברוקר – חבר בצוות סיעור המוחין היצירתי של הסדרה, ואולי גם של גוף השידור כולו, מי יודע? ב״בנדרסנץ׳״, סרט אינטראקטיבי קצר של שעה וקצת על מתכנת יתום מאם עם הפרעת אישיות גבולית שעובד על משחק וידיאו חדשני נכון לשנות השמונים, נדרשים הצופים לקחת חלק פעיל. הן בעיצוב וסגנון התפאורה (איזה שיר ישמע הגיבור בווקמן), הן בהתקדמות העלילה (אנחנו מתבקשים לבחור את ההסתעפויות הנרטיביות בצמתים שונים, גורליים יותר ופחות. למשל לצעוק על אבא או לשפוך את התה על המחשב?). לכאורה מדובר בהתפתחות אבולוציונית של חוויית הצפייה שבה הפסיביות הופכת לאקטיביות. כוח נוסף בידיו של הצרכן, שיכול להתאים את התוכן לפי העדפותיו. הלוא בכל אחד מאיתנו חבוי תסריטאי פנימי שרוטן, מקטר, מוחה ומתאכזב כשיצירה לוקחת פנייה לא רצויה. הנה, סוף כל סוף יש מי ששואל אותנו.