נמאס כבר מהשימוש בילדים כקורבנות בסדרות מתח

בעונה הנוכחית של ״מיינדהאנטר״, הממכרת אך לא מושלמת, ניגשים לעניין מהכיוון הגזעי. ו"קירי", שבה הדגש הוא מעמדי, היא כל מה שגרוע בטלוויזיה הבריטית העכשווית

ניב הדס - צרובה
ניב הדס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניב הדס - צרובה
ניב הדס

השימוש הציני בילדים כקורבנות פשע בסדרות מתח כבר מזמן עבר את השלב המידתי כטריגר לגיטימי שלוחץ על בלוטת החרדה הקולקטיבית. כרגע הוא נמצא איפשהו בין הפרודי לפארסה. רק בשנה האחרונה קיבלנו, בין היתר, את המיני־סדרה ״חפצים חדים״, העונה השלישית של ״בלש אמיתי״, העונה השנייה של ״דה סינר״ והעונה החדשה של ״דארק״, שבכולן פרשיות חטיפה, רצח והתעללות בילדים. האינפלציה הנוכחית מצביעה על עצלנות תסריטאית מידבקת, שתכליתה סימון אכזריות קיצונית על ידי ניצול קורבנות חסרי ישע ורכים בשנים. כאילו אין עוד אפיונים שאפשר להקנות לדמות הנבל כדי שנבין שמדובר במפלצת. סוף הקיץ, כמו מחווה סרקסטית לפתיחת שנת הלימודים, הביא איתו שני כותרים חדשים שבמרכזם עוד קצת זאטוטים מתים. כמה מרענן. באמצע החודש שעבר חזרה אלינו ״מיינדהאנטר״ של ג׳ון פנהול והבמאי דיוויד פינצ׳ר בנטפליקס, שעוקבת אחרי התפתחות המחלקה ההתנהגותית של האף־בי־איי - זו שהגדירה את המושג ״רוצח סדרתי״ והקדישה משאבים רבים לפיענוח וחקר טבעם של פושעים פסיכופתים בראשית שנות השמונים בארצות הברית. מרבית העונה השנייה של סדרת המתח הפסיכולוגית מתרחשת באטלנטה ובמצוד אחרי רוצח סדרתי שפעל בעיר הדרומית באותן שנים, ונטל את חייהם של כמעט שלושים ילדים שחורים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ