להקיא מהם, למות עליהם

"יורשים" ו"פילדלפיה זורחת" הופכות את הצופה לצדקן ולטרול. אגב כך הן מעלות שאלות על תקינות פוליטית ושאר סממנים של רוח התקופה

ניב הדס
ניב הדס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניב הדס
ניב הדס

יש משפט אחד שכתבתי כאן בשבוע שעבר ואני לא ממש סגור עליו: ״׳פה גדול׳ היא ההוכחה שקללות, גסויות, עירום, שבירת טאבו ושחיטת פרות קדושות עדיין יכולים לנכוח בקומדיה״, טענתי ללא הסתייגות בהתייחס לסדרת האנימציה המצוינת של נטפליקס, ״כל עוד מבצעים אותם מתוך הכלה, כנות, הזדהות וענווה – סט ערכים שמומלץ לבוא איתו לכל יצירה״. כל סט הערכים כולו? האם הוא באמת הכרחי לכל יצירה? תמיד? הרי ההיסטוריה רצופה ביצירות אמנות שהבוכנות שלהן געשו ממיזנטרופיה, כעס, פחד, התנשאות ויוהרה. נגיד, סופרים כמו ברט איסטון אליס, מישל וולבק ולואי פרדינאן סלין; או חלק ניכר מהפילמוגרפיה של האחים כהן, לארס פון טרייר ומיכאל הנקה; ומה עם Pאנק – ז׳אנר מוזיקלי שלם שנוצר מאגרסיות והתרסה נגד הסדר הקיים?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ