ניב הדס
ניב הדס
ניב הדס
ניב הדס

בשבוע שעבר צעקתי על חבר הילדות הוותיק ביותר שלי. זה קרה במהלך נסיעה עם הורי שנתנו לנו טרמפ אחרי סעודה משותפת (כן, זו חברות שגובלת במשפחה): התווכחנו בלהט על הנושא הרה הגורל של האתגר בתפעול גריל פחמים לעומת הנוחות בגריל גז, עד שברגע מסוים נכנס חברי לשטף דיבור בלתי עציר – כלומר טראנס של אכילת ראש – מבלי שאיש יכול להשחיל מלה פנימה. הדרך היחידה לבלום את השטויות שפלט פיו ללא ביסוס היתה להגביר את העוצמה מנגד, מה שבצר לי נאלצתי לעשות. "אולי תסתום שנייה ותקשיב?" הצעתי באסרטיביות פינת אגרסיביות. הדממה שנפלה באוטו, בשילוב הבעות פניהם המופתעות של אמי ואבי, העידה שהם קצת בהלם מהנסיקה הפתאומית בווליום והפנייתו כלפי אדם כה קרוב. להרים קול על חבר? זה הרי מעשה קיצוני שיכול להוביל לסכסוך, שבר ונתק שמהם אין דרך חזרה. בגילם המופלג הם הרי כבר היו עדים לקשרים שהסתיימו בשל נסיבות מטופשות יותר. לעומתם, חברי דווקא לא התרגש. להיפך, הוא חייך, הינהן, סיים את המשפט שהיה באמצעו, מילמל "כן, כן, ברור" ונתן לאחרים את רשות הדיבור. עבורי זה היה רגע של אושר. לא משום שקטעתי אותו בהצלחה, או העמדתי אותו על טעותו - שעה קודם זה היה להיפך - אלא מכיוון שהוא סימן את השלב הכי יפה שחברות יכולה להגיע אליו – שלב האי־שימת־זין שבו אפשר לומר הכל, ויש נכונות לספוג הכל. כדי להגיע אליו צריך לעבור כברת דרך בת ארבעה עשורים שכוללים משברים, ריבים, פיוסים, תמיכה, עצב, שמחה, דמעות, חילוקי דעות, סודות, גילויים ואהבה בלתי מסויגת. אני סקרן לראות כיצד ייראו היחסים האלה בעשורים הבאים, כשהזיקנה, בגידת הגוף, השיכחה והחולי יגיעו אלינו ויכניסו אלמנט חדש לדינמיקה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ