גידי גוב וישראל אהרוני עושים את תוכנית האוכל הטובה בטלוויזיה

בזמן שהדור החדש של השפים מצלם עצמו לדעת באינסטגרם ומככב בתוכניות ריאליטי סוחטות דמעות, ישראל אהרוני – השף הסלב הראשון – ממשיך לעניין ולרגש בזכות האוכל עצמו. הצימוד שלו עם גוב הופך את העסק לעוד יותר מענג

ניב הדס
ניב הדס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניב הדס
ניב הדס

בסוף השבוע הקרוב יעלה שעשועון הריאליטי "הצילו, אני לא יודע לבשל", שבו ידוענים מתחומים שונים ובעלי משקל סלבי משתנה - מיעל בר זהר דרך עמוס רולידר ועד טל ברודי - ינסו את כוחם בין סירים ומחבתות, מריות ותרוודים, חרף ביצועיהם הדלים בדרך כלל במטבח. באמת חלף זמן רב מאז מישהו התיך תוכניות מציאות זו בזו, ציפה אותן בתהילה ארצישראלית - גם רן שריג וגם רנה רסלאן! - ושיבץ בזמן צפיית השיא. ואולי הזיווג של "האח הגדול" עם תחרות בישול למפורסמים הוא בכלל לא פורמט חדש, כי אם קרקור תרנגול מטאפורי שמזכיר לכולנו שהגיעה עונת המלפפונים הטלוויזיונית הידועה בכינויה "חגי תשרי".

מה שמטריד אותי יותר מכל בסיפור הזה, שעוד עשוי להיהפך לאיזה קאלט משוגע כשלוקחים בחשבון את טל ברודי במשימת הצ'ורבה (עכשיו נותר רק לקוות שיש משימת צ'ורבה), הוא ש"הצילו, אני לא יודע לבשל" היא אפריורית תוכנית אוכל לא מגרה. שזה קצת כמו לראות רק את הסצינות העלילתיות בסרט פורנו.

גידי גוב וישראל אהרוניצילום: גיל אטלן

לא יודע מה אתכם, אבל בשנים האחרונות אוכל נהפך לאטרקציה מרכזית על המסך שלי באופן שחורג מאפלטוניות מהוגנת. את האצבע המאשימה אתם מוזמנים להפנות למי שהחליט למתג טבחים כגיבורי תרבות, אמנים מיוסרים ושוברי לבבות, ויצר דור של סלב־שפים שחוגג את עצמו בשילוב מסוכן של נרקיסיזם והדוניזם. לא שזה מפריע לי, רק שבין אירועים לאלפיון העליון, השקות ונוכחות ברשתות חברתיות לא היה קורה כלום אם החתיכים המפלטים היו נכנסים גם מדי פעם למטבח.

מי ששומר על ענייניות בתוך כל הבכחנליה הזו, הוא ישראל אהרוני, שהיה סטאר־שף עוד לפני שהתואר המחייב בכלל הומצא. אלא שבניגוד לקולגות העכשוויים שלו, שמנהלים את הקריירה בין אינסטגרם, מדורי רכילות ומדורי פלילים, אצל אהרוני האוכל תמיד היה במרכז. גם כיום, בעוד חבריו מנקדים מנות ומהללים בסופרלטיבים ציוריים ביסים שאלמלא המצלמה היו יורקים אותם, הוא עדיין מנחה תכנית בישול אולד־סקול, עם מתכונים והכל. אהרוני לא זקוק לסיפורים אישיים סוחטי דמעות כדי לדבר באופן מעורר השראה על אוכל; זה ניכר בדרך שבה הוא חותך ירקות, מפרט את מרכיביו של רוטב כלשהו, או טועם מהמנות תוך כדי הכנתן. וזה מורגש במיוחד ב"המסע המופלא של גידי ואהרוני", שבעונתה השנייה נהפכה לתוכנית האוכל הטובה בישראל.

ב"המסע המופלא" מתפקד אהרוני כמבוגר האחראי שמדריך את גידי גוב - דג מחוץ למים בכל מקום שאינו ביתו - בנבכי טריטוריות קולינריות זרות. להבדיל מהעונה הראשונה שצולמה על דרך המשי והתמקדה בעיקר באטריות - ואפילו לצופה עם חסינות של חמש שנות מלצרות בג'ירף כמוני יש גבול לכמות האטריות שהוא מסוגל לראות - לעונה הנוכחית אין תוואי מוגדר. וייאטנם, בורמה, מרוקו והודו נטעמו בזו אחר זו, ללא מסלול קוהרנטי אך עם דגש על אוכל רחוב. אמנם האחידות וההמשכיות הסיפורית שהיו בטיול דרך המשי של אהרוני וגידי נפגמו בהתרוצצות, אולם הרווח שהיא מקבלת מסיפורי מסגרת נפרדים וטוטאליים בכל יעד גדול יותר, וחשוב מכך - נטול ממד מטרחן; עם כל הכבוד לקשישות לא ורבאליות שמכינות אטריות מסין ועד איטליה, איפה הן ואיפה הסנדביץ' מוח וחלקי פנים בשוק במרוקו? מה שמעלה עוד נקודת זכות ל"המסע המופלא": בשעה שב"האח הגדול" זוכה אקטיביסטית טבעונית וסלברטאים מקומיים מתהדרים בצמחונות כאקססורי אופנתי, אהרוני וגידי זוללים בשר בתאוותנות מדבקת (איך אפשר שלא לחלום בלילה על כריך הבאן מי שהשניים אוכלים בהאנוי, על הכבש שנצלה בשלמותו בבור, או על תבשילי הטאג'ין?).

מעבר לפורנוגרפיה הגסטרונומית שהיא מספקת לצופיה, "המסע המופלא" מלמדת שאוכל יכול להיות דרמה אנושית מרגשת גם ללא מניפולציות של ההפקה - היא מראה אנשים שאוכל, במובן הכי בסיסי של המילה, הוא חייהם - עם הקשרים היסטוריים ותרבותיים רחבים. כאן הבקיאות של אהרוני בתוככי כל מטבח והסקרנות האינסופית שלו לטעום ולהריח, באות לידי ביטוי, כשהן סוחפת אחריהן שוב ושוב גם את גידי. הדינמיקה הזו, שבה אהרוני מסרב להתרגש מהקנטרנות הגידי־גובית הסרקסטית, שמקסימה בנונשלנטיות שלה כבר למעלה מארבעה עשורים, היא חברות מאוחרת שאפשר להיאחז בה. הסצינה שבה השניים יושבים בהרי האטלס, כשאהרוני נהנה לראות את גידי דוחף את המזלג לצלחת שלו (אחרי שהזהיר אותו שזה בדיוק מה שיקרה), היתה כל כך יפה בכנות שלה, שגם בלי הנוף עוצר הנשימה והאוכל שגורם לריור עודף אפשר היה להתענג עליה. ובכלל, יש משהו מנחם בלראות ציניקן כמו גידי גוב נפתח מחוץ לאזור הנוחות שלו. כשחושבים על זה, גידי גוב ואוכל הם תמיד שילוב מנצח. וכשחושבים על זה, ועל העובדה שגם אהרוני ואוכל הם שידוך מוכח, אולי זיווגי פורמטים הם לא תמיד רעיון רע.

גוב ואהרוניצילום: גיל אטלן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ