שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

איך הפכה מירי רגב את יונית לוי, בכירת מגישות החדשות בישראל, לקריינית רצף

מירי רגב הגיעה לאולפן ערוץ 2 ושאגה סיסמאות, אמיתות מסולפות ונתונים מופרכים. יונית לוי ישבה מולה והנהנה. מה זה אומר על תפקידה של העיתונות בעת הנוכחית?

ניב הדס
ניב הדס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניב הדס
ניב הדס

אחת הדמויות הטלוויזיוניות שאני הכי מתגעגע אליהן היא קריינית הרצף של "העולם הערב", תוכנית ההומור הפרועה של ארז טל ואברי גלעד בערוץ 2 הניסיוני. הקריינית, בגילומה של עינב גלילי הצעירונת, היתה מעין פרודיה על ייצוגים נשיים בטלוויזיה: היא הגיחה בין המערכונים השונים, לבשה בגדים חושפניים שהדגישו את גזרתה החטובה ונשאה מונולוגים אקטואליים־אבסורדיים־פילוסופיים־קיומיים שלרוב התנקזו לאמירות שטחיות וסקסיסטיות. "ג'יימס בייקר מגיע לארץ בקרוב ורוצה לשמוע מאתנו תשובה נחרצת", היא נאמה בקטע זכור במיוחד שהתייחס למזכיר המדינה האמריקאי בממשל בוש האב, שניסה להניע תוכנית מדינית, "ואני אומרת - לא תמיד צריך להגיד כן או לא, לפעמים פשוט אפשר לרמוז" והוסיפה שלל קריצות מפתות.

יונית לויצילום: צילום מסך ערוץ 2

אף שחלפו יותר מ-20 שנה, שבהן המוח הקומי המשונן של טל הועבר בהדרגה להילוך ניטרלי, גלעד נהפך למיסיונר משיחי וגלילי מיצבה עצמה - ב"היפות והאמיצות", "משחק מכור", "חדר 101" ו"מצב האומה" - כפרסונה סאטירית מקורית, נדמה שדמותה של קריינית הרצף רלוונטית מתמיד. אחרת לכו תסבירו את מה שעבר על יונית לוי בראיון עם מירי רגב בשבוע שעבר.

אין עוררין על רהיטותה, מנת משכלה, ידיעותיה ופוטוגניותה של מגישת החדשות הבכירה בישראל, שביום שינחתו כאן חייזרים לבטח כבר תדע לראיין אותם בשפתם. אף אחד, ואין פה שמץ סרקזם, לא מנווט את המהדורה המרכזית בסמכותיות, יד בוטחת ומינימום הבעות פנים כמוה. אבל מה שווים כל אותם כישורים, אם גם היא נותרת חבולה וחסרת אונים מול ח"כ מירי רגב, שמנהלת לה באולפן מסיבת עיתונאים באין מפריע. רגב שאגה כדרכה סיסמאות, אמיתות מסולפות ונתונים מופרכים במהירות של 200 קמ"ש ובווליום של 100 דציבלים, ואילו לוי - כמו קריינית רצף - הינהנה והימהמה במקום לעמת אותה עם עובדות ונתונים (רק לשם המחשה, רגב טענה שהרשימה שבחרה מפלגת העבודה כלל אינה בעלת אג'נדה חברתית, בעוד שעל פי כל המדדים של עמותת המשמר החברתי שחשופים לציבור זו הרשימה החברתית ביותר, הרבה יותר מהמפלגה שהיא חברה בה ושמגרדת את תחתית הטבלה).

הסיפור עם מירי רגב הוא מורכב: מחד גיסא, היא האשה המובילה במפלגת השלטון, פוליטיקאית פופולרית ופרלמנטרית ממולחת שכל הופעה תקשורתית שלה היא סרטון ויראלי בפוטנציה; זו לא מישהי שאתה רוצה מחוץ לאולפן שלך. מאידך גיסא, רגב היא מרואיינת קולנית ולא ממושמעת, שכל ניסיון ריסון שלה נידון להסתיים במלחמת צווחות קקופונית. בשביל אשה שאפתנית, חיונית וברוכת כישרון כמו לוי, זה אמור להיות אתגר ממעלה ראשונה. לראיון כזה - ולא קשה לצפות את התנהלותה של רגב כדי להגיע אליו מוכנים - לוי היתה אמורה להופיע בדריכות מיסטית כמו מרטין שין בסצינת הסיום של "אפוקליפסה עכשיו"; למצוא את הדרך להתמודד עם רגב מבלי להיקלע אל התופת. אלא שלוי נראתה כמי שרק מתחננת לסיום הבליץ, במקום לעשות את השירות הראוי לצופיה.

מה שבאמת מפחיד כאן, היא האפשרות שלוי והעורך שבאוזנה מאמינים בכל לבם שלתת לרגב להשתולל, להשמיץ ולהטעות את הציבור בחופשיות הוא המעשה הנכון; פתחון הפה הדרוש כדי ששום ימני מתקרבן, שנמצא בשלטון כבר קרוב ל-40 שנה ברציפות, שולט בשיח ומכבס את השפה, לא יתלונן על השמאלנות המוטה של התקשורת. אל תבלבלו אותם עם עובדות (או לפחות תשאירו אותן אצל קרן נויבך הנהדרת ו"סדר יום" ברשת ב', תוכנית האקטואליה החשובה בישראל).

קראו לי סאקר של ויל מקאבוי מ"חדר החדשות" וסלחו לי מראש על הנימה הצדקנית־נאיבית, אך זו לא עיתונות בעיני, זו קריינות רצף; תבוסתנות שמתנהלת בפנקסנות של דימויים, קלישאות ואחוזי צפייה, במקום לחתור לדיונים על מהות, בוודאי בתקופת בחירות קריטית.

הסיבה שלוי ראויה לחטוף את מרב האש נעוצה בכך שהיא זו שניצבת בחזית, אבל היא ממש לא נמצאת בפיאסקו הזה לבדה. הכוונה לא רק לדני קושמרו, שמתלוצץ עם שר החוץ על משבר ההנהגה הפלסטינית ומתפוצץ מצחוק מבדיחות האין פרטנר שלו בראיון אישי שניהל עמו, כי אם גם לצוותי הסיקור הפוליטיים; להיות פרשן או כתב פוליטי בחברות החדשות של הערוצים המסחריים בישראל זו פריבילגיה ושליחות ציבורית כאחת. מדינה מוכת שחיתות, אינטרסנטיות ואינטריגות שממוקמות מעל לאינטרס הציבורי זקוקה לאבירים הלבנים שיחשפו את הקשרים התת־קרקעיים שמניעים אותה. ובכל זאת, נדמה שבדיוק אותם כלבי השמירה של הדמוקרטיה - להוציא את לוחם הג׳דיי רביב דרוקר - הם הם גדולי הציניקנים הצקצקנים, שבזים לתחום ומושאי הסיקור שלהם. כאילו היו גיא פינס ולירון ויצמן שמשוחחים על הפיוס בין ליהיא גרינר ואביבית בר זוהר על רקע פרסומת משותפת לתוסף תזונה דיאטטי שפשוט ישנה את חייכם עד שתיראו כמו ליהיא גרינר ואביבית בר זוהר, הם מגישים את דיווחיהם כמו כתבי רכילות רוויי מודעות עצמית ומלאי אירוניה למביני עניין בלבד, כממתיקי סוד שיודעים יותר משהם רשאים לספר, כשאת העסיס האמיתי הם משאירים לחשבונות הטוויטר שלהם. כשמדברים על תקשורת מתנשאת ומנותקת מתכוונים בדיוק לציניות הבלתי־נסבלת הזאת. אותה גישה מתנשאת היא גם בדיוק מה שמאפשר את הקרקס של מירי רגב, כאילו שם - בשעשועים הוולגריים - נעוץ החיבור הנכסף אל העם. האמינו לי, הוא יהיה אסיר תודה הרבה יותר אם לא תתחנפו אליו בגמלוניות ופשוט תעשו את העבודה שלכם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ