כששני השחקנים הגרועים בעולם מככבים בסדרה שמתחזה לאיכותית

עם ביל אחד (פולמן) שניחן בכריזמה של לפת וביל אחת (ג'סיקה) שכל צפייה בה היא עינוי דין, עם יומרות גבוהות ובלי שום מטען רגשי, אינטלקטואלי או אמנותי, "החוטאת" בסך הכל מתחפשת לסדרה טובה

ניב הדס
ניב הדס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ג'סיקה ביל ב"החוטאת". על חוף הים בחולצה מוכתמת בדם
ג'סיקה ביל ב"החוטאת". סתם סטוץ צילום: NBC Universal Television Distrib
ניב הדס
ניב הדס

אחד הדברים שנוסכים בי הכי הרבה אופטימיות ותקווה לקראת העתיד השחור הוא לראות אנשים בינוניים עם קריירות משגשגות. עזבו משגשגות, אפילו סתם קריירות מתמשכות עובד לי; כאלה שלא הצטיינו מעולם בצורה יוצאת דופן ובכל זאת יש מי שחפץ בשירותם ודורש את כישוריהם ומפרנס אותם בתמורה. קצת כמו לגלות שמישהו שחשבתם שמת עודנו בחיים. נגיד זה שאלי גולדינג – זמרת שאיש בעולם כולל היא עצמה לא זוכר שום שיר שלה, או יכול לאפיין בפרוטרוט את יכולותיה הווקאליות – ממשיכה להקליט מוזיקה ולהוציא אלבומים, זה דבר מופלא בעיני; עדות חיה לניצחונה של ההתמדה על הכישרון. ומה תאמרו על עופר שכטר, שלמרות שאין בו גרם קומיות הגונה (אם כי הוא שחקן כלל לא רע), הוא עדיין טאלנט לגיטימי בתוכניות הומור? לא מחמם את הלב? או השף שגב משה, שבצורה לא מובנת ממשיך לפתוח מסעדות, להופיע על המסך בתדירות גבוהה ולהיות מתויג כפרסונה קולינרית מכובדת בקרב הקהל הרחב. אותי באופן אישי זה מנחם.

השחקן האמריקאי ביל פולמן שייך לחבורה מעוררת ההשראה הזאת. במשך יותר משלושים שנה הוא מרעיף מהדר בינוניותו, אפרוריותו וסתמיותו על תעשיית הקולנוע ומרוויח מיליונים. מלוהק שוב ושוב לפרויקטים, אף שלא ניחן באיכויות מבע רבות, יצירת זהות עם דמות או ורסטיליות. הוא תמיד מגלם את אותו גבר משעמם, וגם בזה הוא רחוק מלהצטיין, כאילו הוא בכלל שואף לשם. זה לא אומר שהוא לא שיחק בסרטים טובים, יצירות מופת אפילו, כמו "תייר מזדמן" של לורנס קאסדן, "הפיתוי האחרון" של ג'ון דאהל ו"כביש אבוד" של דייוויד לינץ', אבל גם הם התעלו לגדולה חרף נוכחותו העצית, ולא בזכותה. עכשיו פולמן מככב בתפקיד הגברי הראשי בסדרה "החוטאת" ("The Sinner") של רשת USA, וגם בה, מה אתם יודעים, הוא מזכיר בופה קינוחים בחתונה כשרה – פונקציונלי בלי להותיר בדל חותם חיובי.

הפעם, עטוי זקן מלבין לא מחמיא ועם כריזמה של לפת כבושה, הוא מגלם בלש משטרה ספקן שמסרב לקבל את העובדות כמות שהן ונובר בקרביה של חקירת רצח שעליה הוא מופקד. ובעוד פולמן מותיר בקהלו את אותה אדישות מוכרת, ג'סיקה ביל, כגיבורה הראשית, אחראית לאחד ממפגני המשחק העלובים שנראו בעת האחרונה. זה לא מפתיע – ביל היא שחקנית פשוט איומה. היא כה מלאכותית, חלולה ומרושלת בעת ובעונה אחת, שהופעותיה – למשל ב"ולנטיינז דיי", "צוות לעניין" והעיבוד המחודש ל"זיכרון גורלי" – מכמירות לב יותר משהן מעוררות גיחוך. ביל, שלא חתומה על תפקיד טוב אחד (מלבד הקמאו הפרודי ב"בוג'ק הורסמן", שבעיקר לועג לדלות כישוריה) במהלך קריירה בת 23 שנה, היא קורה טנטי, רעיה ואם (ליוצר דרק סימנודס היה ממש חשוב שנדע שהוא קרא את "הזר" של קאמי). כבר בסיום הפרק הראשון היא נכלאת, מודה באשמה ולכאורה מוכנה לסגור את הסיפור עם מאסר העולם שמגיע לה. רק שהעניינים, כמו שמראה לנו הבלש המיוסר הארי אמברוז (פולמן), שהמיר את נישואיו בעבודה, הזניח את אשתו ומנהל רומן עם מלצרית חובבת BDSM, מסובכים הרבה יותר מכפי שקורה מוכנה או מסוגלת להראות. הוא, כלומר אנחנו, מעוניינים להבין לא רק את המה, אלא בעיקר את הלמה.

לשם כך נעה "החוטאת" על כמה צירי זמן – של החקירה, של הצטלבויות בין הדמויות ושל ההיסטוריה האישית הטראגית של קורה שהובילה אותה למעשה קיצוני כמו רצח (היא גדלה עם אחות חולנית בעלת לב חלש בבית נוצרי אדוק, שבו התשוקה, התאווה והתענגות אסורות בתכלית). אלה, כמה חבל, משולבים זה בזה בסרבול, מותירים חורים עלילתיים שאינם מכוסים או זוכים לסגירת מעגל. הכל לגיטימי בשם קידום העלילה והעלאת מפלס המתח והסקרנות שיובילו אתכם לפרק הבא. והם אכן מובילים, רק עם טעם מריר ותחושת ניצול. גם בגלל האנמיות של פולמן והמופרכות של ביל – בחיי, הסצינות שבהן היא מהופנטת, חווה התקף אמוק או מתייסרת נפשית הן עינוי דין – אבל גם כי "החוטאת" היא סדרה שמתחפשת לסדרה טובה בלי שיהיה לה המטען הרגשי, האינטלקטואלי או האמנותי הדרוש. היא אסתטית – סצינת כותרות יפה, צילום מסוגנן, מוזיקה ערוכה במיומנות – ויש בה כוכבים אטרקטיביים כביכול, והיא סוחפת מספיק בשביל שתראו אותה עד הסוף, אך אין בה ערך מוסף. נאדה. אף על פי שהיא מתיימרת לספק אמירה על טבע האדם, יחסי המוסר והדת עם החברה המודרנית והרוע שגלום באידיליית האמריקנה, היא לא מעוררת מחשבה, דיון או סנטימנט. אפילו דיאלוגים קולחים או הבחנות תרבותיות כיפיות אין. סתם סטוץ להעברת הזמן. רק שאם בסוף אין זיכרונות טובים, אז מה הטעם? לא עדיף לראות את העונה השנייה של "הכתר", אופרת סבון קצפתית וריחנית, שקוראת תיגר על המוסד המלוכני תוך כדי הערצתו? לא מוטב לשמוע את הדמויות של פיטר מורגן המחונן מפטפטות בווירטואוזיות עם משחק בריטי מאופק וסטים יפהפיים שעלו עשרות מיליונים? כי לדעתי כן.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ