"זגורי אימפריה" מנפצת את כל הדעות הקדומות

מלבד המחשבה על אמא שלי בחדר חושך במועדון הברגהיין, אין דבר שמביך אותי יותר מתיאטרון. ידוע לי שישנם תמהונים שזוהי האמנות החביבה עליהם – למעשה זהו השדה התרבותי המשגשג ביותר בישראל – אבל ככל שזה נוגע לי, מדובר במדיום שמוטב לו היה חולף מן העולם ומשאיר את תקציבי העתק שמוזרמים אליו מהממסד ליצירה רלוונטית יותר. הלא התיאטרון, מראשית ימיו, התבסס על מחוות מוגזמות כדי שגם יושבי השורה האחרונה ביציע ייהנו מההתרחשות; שזה מהלך מתבקש בעולם שבו לא קיימות מצלמות, ובו גם הניואנס העדין ביותר נלכד בתקריב פשוט. רבים וטובים ניסו לגאול אותי מהאנטגוניזם שמעוררת בי הבמה, והבטיחו לי "תיאטרון אחר": חנוך לוין, הרולד פינטר, הפקות רפרטואריות ראוותניות, פרינג' אנרכיסטי, קבוצות שוליים פוליסקסואליות בסן פרנסיסקו, מחזות זוכי פרסים בניו יורק – את כולם ניסיתי, בכולם הובכתי עד עמקי נשמתי.