לעומת סרטוני הסנאף שרצים בוואטסאפ, "האח הגדול" תמים כמו "צלילי המוזיקה"

אם חשבתם שבתוכניות הריאליטי מגישים לכם בפרצוף את המציאות, אז אתם לא יודעים מה הולך בקבוצות הוואטסאפ הסגורות

ניב הדס - צרובה
ניב הדס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
ניב הדס - צרובה
ניב הדס

ב"ימים משונים", מותחן מדע בדיוני נהדר של קתרין ביגלו, מגלם רלף פיינס את לני, שוטר לשעבר שסוחר בסרטי סנאף בשוק השחור של לוס אנג'לס, השרויה בדיסטופיה. הסחורה של לני היא סרטי תעודה חובבניים בגוף ראשון של פשעים מחרידים; בעזרת מכשיר נייד דמוי מיני־דיסק - ב-1995, שנת הפקת הסרט, זה נראה כמו הדבר הכי משוכלל שאי פעם יוציא האדם מבין ידיו – יכולים הלקוחות שלו לחוות את מה שעבר על מי שצילם את הסרט ולהרגיש את האדרנלין, הריגוש והפורקן של אותו במאי־רוצח־שודד־אנס בזמן ביצוע העבירה.

בחודשים האחרונים נדמה שהחזון הקודר של ביגלו ושל ג'יימס קמרון – בעלה לשעבר שכתב את התסריט ל"ימים משונים" – הולך ומתגשם דווקא במדינת ישראל: סרטי סנאף, שמצולמים בטלפונים ניידים ומועברים ברשתות חברתיות סגורות, לרוב קבוצות וואטסאפ שמבטיחות פרטיות, נהפכו לתופעה תרבותית רווחת, פופולרית ומרתקת, גם אם מפוקפקת ומטרידה. אף שבגרסתם הלנבטינית סרטי הסנאף המקומיים – או כמו שקראו להם פעם "סרטים לבנים", על משקל סרטים כחולים – לא מתעדים זוועות כמו ב"ימים משונים", הם מספקים חוויה מציצנית מזן חדש.

איור: ליאו אטלמן

רק בחודש האחרון נתקלתי – כלומר הועברו אלי לטלפון הנייד כפי שהועברו לעוד אלפים – ביותר מעשרה סרטים, שמציבים את הצופה כזבוב על קיר בסיטואציה סנסציונית: שתי בנות עשרה שמפוצצות זו לזו את הצורה בריב על מקום בתור ב-H&M; גבר שמקבל שירותי מין מזונה בחצר אחורית, שאליה מגיעים זונה נוספת ובחור חרדי בכיסא גלגלים; שתי לסביות שמענגות אוראלית זו את זו באמצע חוף ים הומה בתל אביב (משתי זוויות שונות!); נער מבצע אקט מיני בדג בכנרת (גרסה עכשווית למיתוס הקיבוצניקים והעגלים); ובחורות צעירות בחופשה שנשרפו בשמש ומתפשטות בחדר המלון שלהן (ומפה זה רק מחמיר, אז תגידו תודה שאני חס עליכם, כי יש דימויים שאפילו תיאור שלהם זה יותר מדי).

אף שלא כל הסרטונים משתייכים לאותו ז'אנר, חלק יזומים וחלק אופורטוניסטיים־ספונטניים, האלמנט המציצני, שמנהל עם המצפון ויצר הסקרנות דיאלוג של משיכה־דחייה, נוכח בכולם. אלה סיטואציות שלא נועדו להיות מתועדות ובוודאי שלא להיראות על ידי כל כך הרבה אנשים. הידיעה שהם מועברים בקוריוזיות - באווירת "אתם חייבים לראות את הטירוף הזה" - תורמת קצת גועל לנפש, אולם לא בכמות שתגרום להשלכת הסרטון לפח המיחזור הממוחשב. בוודאי לא לפני צפייה־שתיים ושליחה הלאה.

מנחי "האח הגדול", אסי עזר וארז טלצילום: צילום מסך - ערוץ 2

כשמסתכלים על הדימויים הפולשניים האלה, נראה פתאום ז'אנר הריאליטי, שמתיימר ללחוץ על אותם כפתורים, תמים כמו שה בן יומו. לא משום שיש בו ערך תרבותי כמו שפרנסיו נהנים לשדר כלפי חוץ, כי אם מפני שהרגולציה, מראית העין, אשליית המוסר והפירמוט מותירים אותו הרחק מאחור. איזה סיכוי יש לסיסמאות ההבלים המתוסרטות כמו "אני רוצה להמשיך את השינוי" של "היפה והחנון" מול אגרופיה הזועמים של הקונה הטינאייג'רית שקוראים לה שמנה ועוקפים אותה בתור? מה יכולים לעשות ספר הצמרת פיליפ וזנה ומסיבת האירוסים הפתטית שלו נגד דוס נכה שמקבל מציצה? ולמה שמישהו יראה את "המיזם" ולא יצפה שוב בבחורות החברותיות מחוף עלמה (אלא אם כן הוא סובל מאינסומניה)? דרך הפריזמה הזאת, פתאום העיתוי של התפוצצות פרשיית המין־עשרה בדרום הארץ והתאוצה שצוברים קליפים וולגריים שכאלה, לא נראה מקרי.

כל הדברים הללו נכונים גם לגבי האומניפוטנט של תוכניות המציאות, "האח הגדול". הזמזום לגבי העונה הנוכחית, שיש כבר מי שהכתיר אותה לטובה ביותר מבין שלוש האחרונות – כאילו אפשר להבדיל ביניהן – רק מדגיש עד כמה סוגת הריאליטי נחותה, מוגבלת ומסורבלת לעומת סרטוני הסנאף, שמספקים אותו יצר ומנצחים אותה במגרש שלה. לא משנה כמה מבריק הוא הליהוק ששואף להתנגשות מלאכותית בין קטבים שונים בחברה הישראלית, המשטור התמידי של המציצנות מונע מהרפש להתפרץ בצורתו הגולמית והטבעית.

"האח הגדול" היא כמו סרטון סנאף ארוך שאף פעם לא מגיע לקליימקס המיוחל: יהיו דיבורים על צואה, אבל לא נראה אף אחד מחרבן את הנשמה; יופרחו קללות, כל עוד הן בגבול הטעם הטוב; יושמעו רעיונות גזעניים מסוכנים נגד חברי כנסת ישראלים, רק שיגיד אותם בחור חתיך וקל לעיכול; וייראו איברים מוצנעים - תודה לדורון מירן, השולף המהיר במזרח, ולאורטל בן דיין שנתנה דרור לפיטמה - שיצונזרו מיד וייהפכו לשיחת היום, רק מפוקסלת.

ואולי כאן טמון האפיל להמונים של "האח הגדול" – החוקיות, התבניתיות, השפה המכובסת, התיווך של המנחים, אשליית ההשפעה על התוצאות והסודיות של מה שמתרחש בחדר האח הם, בין השאר, מה שמאפשר לקהל הגדול של התכנית להתמכר ללא ייסורים, מועקות וחיבוטים. אולי הצילום המהוקצע, המגמתיות והמניפולציות הן המיסוך שלו זקוק הצופה הישראלי, שהתמונה המגורענת, החספוס, הרעידות והישירות של הסנאף מוחשיים מדי בשבילו; הרי בקונסטלציה אחרת זה היה יכול לקרות גם לו, והמחשבה עוכרת השלווה שהם מעוררים מצריכה התמודדות. בקרב הרב של החברה הישראלית בין הבהמיות לצדקנות, "האח הגדול" היא פשרה מקובלת שמולה אפשר להתאחד. את האמיתות של הסנאף נשאיר בטלפון.

מתוך "האח הגדול"צילום: אתר מאקו

כתבות מומלצות

דיוקנאות של כתבת אל-ג'זירה שירין אבו אקלה בתערוכה לזכרה בעיר ג'נין, לפני כשבוע

חדשות היום, 25.5

קורס העריכה הדיגיטלית של הארץ

"הארץ" מוציא לדרך את המחזור השלישי של קורס העריכה הדיגיטלית

התאונה בכביש 6, הבוקר

חדשות היום, 24.5

רגב בוועדת הכנסת, בחודש שעבר

חדשות היום, 23 במאי

מתחם בדיקות קורונה בתל אביב, בינואר

חובת הבידוד למי שמתגורר עם מאומת לקורונה מבוטלת החל מהיום

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

אבידר בכנסת, אתמול

המסר האמיץ של אלי אבידר

להקת BTS

מעריצות BTS? אסור לכן למחוא כפיים בהופעות

מייסדים

מוותרת על הבורסה: חברת חיזוי מזג האוויר Tomorrow.io ביטלה את הספאק

פליטים אוקראינים נוחתים בישראל, שלשום. כל אזרח אוקראיני שאינו יהודי יהיה רשאי להגיש בקשה מקוונת באתר משרד החוץ, ולהציג את האישור בעת העלייה למטוס

איך המתווה לקליטת פליטים מאוקראינה משנה את המצב ומה הביקורות עליו?

הפגנה במוסקבה

"סיקרתי הפגנות במוסקבה ונדהמתי מכמות הצעירים - עכשיו הם בהלם"