מוכרחים להיות בעצב

המעבר לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה בטלוויזיה הוא מיידי כמו בלחיצת כפתור אחת, אך האם אפשר לפקוד על עם שלם להיות עצוב לפי אות?

מורן שריר
מורן שריר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מורן שריר
מורן שריר

שידורי ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כל הערוצים

כביש ראשי, שוליים מושלגים. משאית עוברת. משב רוח מעיף כמה פתיתים ומגלה שמתחת לערימת השלג שבצד הכביש קבורה גופה. התמונה המצמררת הזאת שודרה בפתיחת התוכנית המיוחדת של ניסים משעל ליום השואה. זו היתה פרסומת לקומדיית המתח "פארגו" שמשודרת בהוט.

הפרסומת הזאת לא מתאימה לשידור בערב יום השואה קודם כל בגלל ש"פארגו" היא סדרה אירונית עם המון מודעות עצמית והומור דק – כל הרכיבים שאסורים לשידור ביום השואה. גינוני חומרת הסבר הם חלק מכללי הטקס של היום הזה והם - לא פחות מהתכנים עצמם - מהותיים כדי להכניס אותנו לאווירת אבל באמצע החיים. החליפות הכהות של מגישות החדשות, הטון הנוקשה אפילו מהרגיל, ההטעמות רוויות הפאוזות בטקס ביד ושם, הפנים מוכות היגון של הנשיא ועטורות הזעף של ראש הממשלה – כל אלה באים לסמן לנו שיש פה רגע שצריך להתעכב עליו. הפרזנטורים של היום הזה לובשים תחפושת עצובה כדי שאנחנו נביט בהם ונהיה עצובים. בדיוק כמו שכוכבי ילדים מתחפשים לדמויות שמחות על מנת לשמח. הכבדות הזאת, התוגה בעיניים והדרמה באינטונציה הן לא תגובות טבעיות או האופן שבו האנשים האלה נוהגים לתקשר. כך מגלמים את דמות ה"יגון".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ