למה הטלוויזיה ביקשה שנתפלל לחזרת הנערים לביתם

האם אנשי הטלוויזיה כל כך עמוק בעסקי האשליות והקיטש, שהם לא מודעים להשפעה שלהם על רגשות של בני האדם בבית?

מורן שריר
מורן שריר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מורן שריר
מורן שריר

שידורי החדשות, כל הערוצים, כל היום

אתמול הטלוויזיה חיבקה. מה נותר לה לעשות? רוב הצופים, אם אני מבין נכון, היו זקוקים לחיבוק. הם הרי איבדו שלושה חברים. ב–19 הימים האחרונים הם התיידדו עם נפתלי פרנקל, גיל־עד שער ואיל יפרח. הם שמעו את החברים שלהם מספרים, הם הכירו את האמהות שלהם. הם ראו את הבית שבו גרו, למדו על התחביבים, על בית הספר, על החברוּת, על השאיפות, על האופי המיוחד. במשך 19 יום הכרנו, התקרבנו, התחברנו, התרגלנו. והנה, שלשום בלילה, לקחו לנו אותם. הודיעו לנו שהם נרצחו, שהחברות נגדעה, שהאופי המיוחד כבר איננו, שהשאיפות כבר לא יתגשמו לעולם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ