פרק הסיום של "הרומן" הותיר תחושת החמצה

במקום להתרכז במתח בין חיי משפחה תקינים לבין נטיותיו של הלב לנדוד לעתים למחוזות אחרים, בחרה הסדרה בדרך הקלה, והפכה את עצמה לסדרת מתח שפרשיית רצח ומסתורין מרחפת מעליה

שני ליטמן
שני ליטמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שני ליטמן
שני ליטמן

פרק הסיום של העונה הראשונה של "הרומן", סדרה אמריקאית שיצרו חגי לוי ושותפתו האמריקאית שרה טרים, הותיר תחושת החמצה. לעובדה כי העלילה בסדרה מובאת דרך שתי נקודות מבט, האחת של הגבר, נואה, והאחרת של האשה שעמה יש לו רומן, אליסון, היו בתחילה כמה יתרונות מעניינים שנשארו בגדר פוטנציאל בלבד.

תיאור פגישה והתאהבות משתי פרספקטיבות מנוגדות יכול היה להפוך לדיון מעניין בשאלה איך אנחנו חווים את זולתנו, ועד כמה הפרשנות שלנו על יחסו של האחר אלינו, יכולה להיות אובייקטיבית או מחוברת למציאות. כאשר הובאה "גרסתו" של נואה, למשל, היתה אליסון הרבה יותר פתיינית ומפורשת מאשר בגרסתה שלה. בחצי הפרק שהובא דרך עיניה של אליסון, היא תמיד נראתה קודרת יותר, לבושה בפשטות, ומבחינתה, היה זה נואה שיזם וקידם את היחסים ביניהם. ההבדלים האלה מזכירים את האופן שבו זוגות נוטים לספר על תחילת יחסיהם, וכל צד מבקש להציג את עצמו כמחוזר יותר. אולם במקרה של "הרומן", די מהר התברר שהסדרה לא באמת עוסקת בסובייקטיביות של האהבה והפיתוי, אלא מדברת במונחים של אשמה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ