למה "מכורים לסכין" אינו מסמך־אנושי־מזעזע על התמכרות לניתוחים פלסטיים

יש דרך רציונלית להתעמת עם אנשים על דימויי הגוף השקריים שלהם. סרטה של שרון כידון אמנם מהדהד את קול התבונה, אבל לא חושף את עומק ההפרעה

אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

שילה שם טוב, בת 32, אם יחידנית לשני ילדים, מתקיימת ממזונות וקצבאות ביטוח לאומי. "אף, מצח, הזרקות למצח, לרקות, לשפתיים. לחיים. הגדלת חזה. מתיחת בטן, הזרקות פנים", היא עורכת ספירת מלאי. אין לה מושג, בשלוף, כמה ניתוחים ופרוצדורות פולשניות כבר בוצעו בגופה. היא לא סופרת את הפעמים שרצתה רק משהו קטן, למשל העלמת הקמט האנכי במצחה — המנתח הפלסטי קורא לו "זעפני" — בהזרקה מהירה של בוטוקס. כשהיא נוסעת לבקר את אמה בשיכון דל בדימונה, היא רוצה שהמשפחה תתמוך בהחלטתה "לעשות הגדלת תחת". אמה מתקוממת, מזכירה לה שהיא יפה כמו בובה, אבל עוד מעט תיראה כמו בובה מפלסטיק. שם טוב רק רוצה להיראות "מושלמת" כמו שאמה היתה בעיניה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ