איך "גב האומה" באכסניה החדשה שלה? אותו דגדוג לשמאלנים חילונים
במופע הראשון שלו בערוץ רשת עשה ליאור שליין כל מה שאפשר כדי לומר "לא אכפת לנו איפה משדרים אותנו ומי משלם לנו". שום חידוש לא נצפה, לא בתכנים ולא במבצעים
המשימה: לצפות ב"גב האומה" בביתה החדש בערוץ רשת החדש ולהתנתק לגמרי מהפוליטיקה של הזהויות. דרגת הקושי: מהגיהינום. דיווח גמר ביצוע: סאונד של קרעכצען, קללות בערבית וביידיש, כישלון טוטאלי.
מה מצחיק בתכנים של סאטירה? האם אלה באמת רק השנינות וההומור הדק והאינטליגנטי, היכולת לגלות אבסורדים, פרכות והיבטים שלא חשבנו עליהם בתוך קלישאות של המציאות? או שאולי בדיוק כפי שאנחנו צורכים חדשות מתוך תפישת העולם שלנו ובעיקר כדי לאשש אותה, כפי שהוכח בשנים האחרונות באינספור מחקרים על צריכה דיגיטלית של תוכני אקטואליה גם בסאטירה זה כך? ג'ון סטיוארט, סטיבן קולבר, וופי גולדברג, חיקויי טראמפ ב"סאטרדיי נייט לייב" — עיקר הביקורת המוטחת בהם מימין היא שהם נורא לא מצחיקים. השמאל, לעומת זאת, מתמוגג.