רוגל אלפר
רוגל אלפר
רוגל אלפר
רוגל אלפר

הקיץ במחלקת האקטואליה היה ארוך וחד־גוני. צייצנים כפייתיים מענף התקשורת עשו כמיטב יכולתם להוסיף מעט צבע. הרבה פוסטים התחילו במלים "בום" (ואף: "בום!"), או "ברייקינג". קרי, שימו לב, נפל דבר. היה זה מאמץ נאצל, אך לשווא. הכל ידעו כי ענן כבד של אפרוריות ממארת השתלט על ההוויה.

גם 17 בספטמבר לא הביא עמו את הגאולה המיוחלת. רק עוד מאותו הדבר. ההמתנה האינסופית להחלטת אביחי מנדלבליט, אומה שלמה שרגלה לכודה במבוי סתום פוליטי, תקופת מעבר שכמו הממשלה השולטת בה נהפכה ממציאות זמנית למעין הווה מתמשך נטול עתיד באופק. נותרנו בגלישה איטית אך עקבית, כמו במדרון תלול עשוי בוץ צמיגי ועמוק, לעבר תהום הבחירות השלישיות. וגם בה לא גלומה שום הבטחה, שום תקווה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ