שני ליטמן
שני ליטמן

תופעה קוגניטיבית מעניינת מתרחשת בעת הצפייה בתוכנית "האח הגדול" שהעונה החדשה שלה החלה אתמול ב"רשת 13": בדקות השידור הראשונות, כל מה שקורה על המסך נשמע כמו חריקת גיר על לוח, כמו מחט על תקליט שרוט, כמו ציפורן על קיר. צמרמורת בלתי נסבלת.

המוח פשוט מסרב להאמין שהאוזניים שומעות את אשר שומעות והעיניים רואות את אשר רואות. האינסטינקט הראשוני הוא לעצום אותן, להתרחק מהטלוויזיה, להשתיק אותה, לסתום אוזניים, ללכת למקרר — כל דבר, ובלבד שהחריקה הבלתי נסבלת הזאת תיפסק. האומנם אנשים ממש יכולים לשבת שעות שלמות, כמה פעמים בשבוע, המעריצים הלהוטים במיוחד אפילו ישבו כל יום, ויצפו באנשים העילגים האלה מדברים, אוכלים וישנים? האם לא ברור לכולם שלפחות אחת הדיירות זקוקה לאשפוז במחלקה פתוחה ולא לחשיפה תקשורתית, אחר מומלץ שיקרא עיתון וירענן את מלאי הסטריאוטיפים שלו ואחרת מוטב שסתם תזרוק על עצמה משהו, כי קר?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ