עם פאות מגוחכות ותסריט גרוע, הסדרה על אתי אלון מותירה בצופה תחושת החמצה עמוקה

החלק הראשון ב"אתי אלון: האישה שגנבה 250 מיליון" חושף דוקו־דרמה לא מרתקת, דלת תחקיר ותקציב, וגרוע מכך — דלת מחשבה. אפילו תצוגת המשחק הטובה של חן אמסלם כמועלת הגדולה בתולדות המדינה לא מצילה את המצב

אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

בשתי מלים: בלתי מספיק. אפילו תצוגת משחק טובה ומעניינת של חן אמסלם בתפקיד אתי אלון לא מצילה את החלק הראשון מבין שניים ב"האישה שגנבה 250 מיליון" ששודר אמש ב"קשת 12". לפנינו דוקו־דרמה שטוחה, לא מתוחקרת לעומק, לא מרתקת: בתום הצפייה נותרת תחושת החמצה עמוקה, כי הסיפור גדול מכל מה שראינו על המסך.

יום אחד בשנת 2002 התייצבה אתי אלון, סגנית מנהל מחלקת ההשקעות בבנק למסחר, במשרדו של עורך דין, והתוודתה על המעילה הגדולה ביותר בתולדות המדינה. היא מוטטה בנק שלם, גרמה נזקים עצומים למאות לקוחות, הכניסה את כל המערכת הבנקאית לסחרור וחוללה מצב בו כל הבנקים הקטנים שעוד נותרו בשוק נעלמו. בכך תדלקה את פעולותיו של הפשע המאורגן בישראל, כי הרי לשם זרמו הכספים אותם גנבה מן הלקוחות; היא גם עשקה את הקופה הציבורית, כי בסופו של דבר מי שהחזיר ללקוחות המרומים את כספיהם היתה המדינה, בערבות וולונטרית של בנק ישראל — כלומר, אנחנו. מהמיסים שלנו. התוצאה החיובית היחידה: לקחים נלמדו, רגולציה השתנתה. אם כיום בכל בנק יש עמדה דיגיטלית לבירור יתרות ומצבי חשבון, וכבר לא מבקשים מהפקיד שיגיד — כפי שאמרה ללקוחות בחיוך ושיקרה — הפטנט הזה רשום על שמה של אתי אלון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ