"קיבוצניקים": יש סצינות שנאלצתי לשוב ולראות כדי להאמין שמישהו אישר אותן

רחוקה מאמינות ועלילה מתקבלת על הדעת, ורוויה סיסמאות וקללות. הסדרה "קיבוצניקים" נראית ונשמעת כמו טיול שנתי שהשתבש

אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
  • שם הסדרה: קיבוצניקים
  • יוצר/ת: אורי ויסברוד, יונה רוזנקיאר, אמיתי אשכנזי ואבנר שפע
  • עונה: 1
  • ז'אנר: דרמה
  • ארץ: ישראל
  • רשת: הוט

במלה אחת: עצוב. מטחי הקללות, הגסויות, האלימות המילולית, העלבונות והצעקות שבוגרי כיתת נרקיס, קיבוצניקים בני 30, מטיחים זה בזה לאורך שלושת פרקי "קיבוצניקים" (הוט 3) שראיתי, מעוררים מיד מחשבה לא נעימה. אם כך נראה הדור הבא, אולי באמת גסיסתם של הקיבוצים היא רעיון לא רע.

זה מתחיל בשובו של יאיר קרפטיג (רועי ניק) לקיבוץ "מעיין חיים" הבדיוני, לאחר שנעדר ממנו שנים ארוכות ועשה חיל בגרמניה. ברור לכולם שהוא מצליחן, כי הוא לובש ז'קט מחויט וגורר טרולי. קבלת הפנים של חבריו לכיתה מתחילה ב"יא בן של זין, יא מניאק, מה קורה", וזו אולי השורה העדינה ביותר, הפואטית אפילו, בדיאלוג שמתנהל בין כולם לכולם. לזכותם ייאמר שהם עצבנים באופן קולקטיבי. כונס הנכסים של הקיבוץ הגווע, שהיה פעם גם ילד חוץ וגם מזרחי, נתן להם לפחות שתי סיבות להתגזען עליו ולהתעמר בו (במופע משחק מצוין של יניב ביטון). הוא עומד למכור את ההאנגר שהקיבוץ מחזיק בתל אביב ובו מתכלבים יחד, בתנאים ששב"חים היו מוותרים עליהם, כעשרה לא יוצלחים בני 30 ופרוקטולוגית אחת. אחד משלהם, יוגב, נפגע פעם בתאונה ואיבד חלק ניכר מתבונתו. מאחר שאמו אינה יכולה ואינה רוצה לטפל בו, כעת יש להם, שלמדו פעם בקיבוץ, אחריות עליו.

תגיות: