ביקורת

עסקת שליט בטלוויזיה: יומם הגדול של המגישים המחליפים

אם היינו מתמצתים את שצף המלים האין סופי שרוסס מפיהם של הכתבים היינו מגיעים למשפט וחצי: "גלעד שליט ישוחרר בקרוב... מדובר במאורע משמח"

מורן שריר
מורן שריר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מורן שריר
מורן שריר

אתמול היה יומם הגדול של המגישים המחליפים תמר איש-שלום ודני קושמרו שעסקת שליט נחתמה במשמרת שלהם. יונית לוי (שהתחתנה אמש) קיבלה מתנת נישואין מורעלת מחאלד משעל, וגם יעקב אילון ודאי קילל את התזמון של העסקה ממקום המנוחה בו הוא נטען לשבוע שידורים נוסף. בערוץ הראשון הנחתה גאולה אבן משדר מאופק יותר מזה של עמיתיה המסחריים. כשאיילה חסון דיווחה על "פריצת דרך" במשא ומתן עם חמאס, אבן הופתעה מהניסוח ושאלה את חסון אם היא מתכוונת ל"הבקעה". יש מושגים כאלה שנכנסים לחיינו ולא מסכימים לפנות את המקום אפילו למלים נרדפות. ככה עם ה"התנתקות" ו"המחאה". התקשורת משמישה את המלים האלה כדי להקל על עצמה, כדי ליצור שפה משותפת עם הצופים ולחסוך הסברים מיותרים בכל פעם. ככה נכנסה לחיינו בהקשר של גלעד שליט ה"הבקעה", מלה בומבסטית וחמדנית שלא משאירה מקום ל"פריצת דרך" הוותיקה והיפה.

"אני רוצה לקטוע את הדיווח שלך, צ'יקו", הודיעה המגישה תמר איש-שלום לפרשן המדיני של ערוץ 10, "כדי שנראה את אביבה ונועם שליט מחייכים חיוך גדול". על המסך הופיעו זה כמה דקות ההורים המודאגים, עדיין לא מרשים לעצמם להשתחרר. והנה, במהלך הדיווח של צ'יקו מנשה, חיוך זלג לשניהם החוצה, בדיוק באותו הזמן. המגישה באולפן והפרשן בשטח המתינו כמה שניות, מתמוגגים כאילו צפו בגור פנדה חמוד מתעטש, והמשיכו בשידור. הרגע הזה תמצת את ערב השידורים המיוחד של ליל אמש. אינפורמציה של ממש לא היתה בידי אף אחד מהכתבים והפרשנים. כולם משכו זמן עד שהמדליפים שלהם יוציאו מידע מישיבת הממשלה. אם היינו מתמצתים את שצף המלים האין סופי שרוסס מפיהם של כתבים ופרשנים לענייני ערבים, יהודים, חוץ, פנים ושונות, היינו מגיעים למשפט וחצי: "גלעד שליט ישוחרר בקרוב תמורת מספר לא ברור של אסירים פלסטינים. מדובר במאורע משמח". אבל כל האינפורמציה והדיסאינפורמציה, הפרטים וההערכות, הברגותים, הדם על הידיים, המשוחררים לעזה והמגורשים לאירופה הם רק תפאורה בשביל רגע הקווטץ' בבטן. בשביל החיבוק בשדה התעופה, בשביל הדמעות של הסבא צבי ובהיעדר כל אלה, בינתיים, בשביל החיוך של אביבה ונועם שליט.

הטלוויזיה במקרים כאלה היא לא ספקית מידע (כי אין לה מידע וגם כי מידע לא מוכר פרסומות) אלא אצבע ארוכה שיוצאת מהאולפנים ודרך המסכים מתקרבת בשקט אל הצופים ומדגדגת אותם בבטן. הטלוויזיה עושה לצופים נעים כמו לחתול מתרפק. בשביל הרגע הזה של נחת אנחנו צריכים לעבור ים של להג אבל הבחירה של איש-שלום ברגע האמת (ושל עורך המשדר שישב לה באוזנייה) הוכיחה שאלף המלים של צ'יקו מנשה לא שוות לחיוך אחד של זוג הורים מרוט מהמתנה.

הבקעה חמדנית ובומסטית, במקום פריצת דרך ותיקה ויפה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ