בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רק אני והסרטן שלי

3תגובות

אם לא שמתם לב, הסרטן אופנתי היום יותר מאי פעם. בתי הקולנוע מוצפים בסרטים על המחלה ובטלוויזיה "שובר שורות", "מזל סרטן" ו"בוס" מנסות לתקוף את רוצח ההמונים הזה. טבעי שהטלוויזיה תתפוס הובלה בנושא. הסרטן הפך למעין בן משפחה דומם בכל משק בית. דומם אבל פעיל. אם הטלוויזיה רצינית לגבי כוונותיה להחליף את התיאטרון והקולנוע כאמנות הסיפור המובילה, היא חייבת להוכיח שהיא הרבה יותר מקופסת טמטום אסקפיסטית. היא צריכה להתמיד ביצירת סדרות עומק על נושאים שמטרידים את כולנו והסרטן הוא מבחן בגרות מתבקש.

אמש שודר בערוץ הראשון הסרט "החיים למרחקים ארוכים" של איתי לנדסברג-נבו. הסרט מציג בפנינו שני גברים שמתאמנים ביחד לריצת המרתון הראשונה שלהם. האחד הוא גיא, שהחלים מסרטן בעצם הירך, והשני הוא קובי, הרופא שניתח אותו. ההיכרות הכפויה ביניהם יצרה קשר מיוחד וגם אתגר משותף: לרוץ מרתון שלם. אבל גיא וקובי הם לא הנושא של הסרט, אלא המחלה שחיברה ביניהם.

לנדסברג-נבו לא מסתיר שמדובר בסרט אישי על הפחד שלו מסרטן, בין השאר בעקבות מותה של אמו מהמחלה. גיא וקובי הם רק נשאים של העניין הזה, כלים שנועדו להמחיש את עוצמתו של הסרטן מול גוף האדם ובמקביל את חולשתה של המחלה אל מול הרוח האנושית. הקריינות של לנדסברג-נבו עוסקת יותר במחלה ובפחד ממנה מאשר בשני האצנים. בנקודות שונות בסרט הוא מקריין את המשפט "סרטן מפחיד אותי". בסרט משובצים מונטאז'ים אסוציאטיביים: מקדחות שמחוררות גופי אדם בחדרי ניתוח, מבט מיקרוסקופי אל גידולים ממאירים, תצלומים משפחתיים של אמו המנוחה של לנדסברג-נבו ואת המצבה מעל לקבר שלה. בסוף הסרט, אחרי שהתעודד בעקבות ההישג של גיא וקובי במרתון פריז, אומר לנדסברג-נבו: "סרטן קצת פחות מפחיד עכשיו". כלומר, הוא זה שעבר את השינוי מאז תחילת הסרט. הוא למעשה הנושא של הסרט, הוא והפחד שלו מהסרטן.

הסרט לא מהווה משל טוב למחלת הסרטן. הוא לא מצליח לספר את הסיפור הגדול שלה, שזה בעצם הפחד האינסופי של אדם אחד אל מול קצו. יש בסרט הברקות כמו השיחות של אלכס אנסקי ופרופ' הר-סגור שמושמעות מדי פעם ברקע ונותנות פרספקטיבה היסטורית לקטנותו של בן אנוש אחד. אם יש בסרט עוצמה היא נובעת אך ורק מחוזקו של הסיפור הפרטי של גיא וקובי. אלה שני גברים שהצליחו למצוא חיבור בצל המחלה, חיבור שלא מתבטא בחיבוקים או בשעות של רכילות ואפילו לא בצ'פחות אלא בדממת הריצה. בסרט הם רצים מול עצמם, ואילו במציאות, האדם מבלה את חייו בלברוח מהסרטן. יש לו רק שתי אפשרויות: או לתת לטורף להשיג אותו או להילחם ולהגיע לקו הסיום בעצמו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו