בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"הדירה": הייתי ידידו של הברון פון מילדנשטיין

הסרט "הדירה", שפתח את אירועי יום השואה בטלוויזיה, מגולל סיפור יוצא דופן בקריינות אדישה ומונוטונית שרק מדגישה את האבסורד שטמון במרכזו

20תגובות

אתמול בערב, כשהמופלטות הוקפצו על המחבת והסילאן זרם בעורקים, ערוץ 8 שידר את האינטרפרטציה שלו למימונה - הסרט "הדירה" שמתעד את קורותיהם של גרדה וקורט טוכלר, ולמעשה פתח את אירועי יום השואה בטלוויזיה. כחודש לאחר מות סבתו, מגיע הבמאי ארנון גולדפינגר עם בני משפחתו, כדי לפרק את דירת המנוחה. הסיטואציה המוכרת והטעונה הזאת, שאחת כמוה עמדה במרכז הסרט "לרוקן את הבית של אמא" שגם הוא שודר בערוץ 8, מהווה ב"הדירה" נקודת זינוק למסע מטריד ומסקרן. במהלך החיטוטים שלו במגירות הדירה, מגלה גולדפינגר על הקשר של סבו וסבתו עם הברון פון מילדנשטיין, קצין אס-אס שלקח חלק מרכזי במשרד התעמולה של גבלס. גולדפינגר נדהם - ואנחנו איתו - לגלות שהטוכלרים והפון מילדנשטיינים שמרו על קשר גם אחרי המלחמה. שנים אחר כך הם עוד היו נפגשים ומחליפים מתנות - פרחים ושוקולדים - כאילו לא היתה מלחמה מעולם, כאילו הם לא היו בצדדים המנוגדים.

את הסיפור המשונה הזה מגלגל גולדפינגר בקריינות אדישה ומונוטונית שרק מדגישה את האבסורד שטמון במרכזו. הבמאי המאופק, כמעין אינדיאנה ג'ונס אפאתי, יוצא למסע בלשי כדי להגיע לאמת ונראה שהיא מעניינת רק אותו. בכל מקום הוא נתקל בחוסר עניין ובנכונות מסוייגת מאוד לעזור לו. בשתי גדות הטרגדיה - גם בצד הרוצחים וגם בצד הקורבנות - הילדים למדו לא לשאול שאלות. הסרט המאלף הזה מצליח להפתיע, לרתק וגם להצחיק. הסיטואציה שבה הבמאי ואמו יושבים ברכבת ותוהים האם זה מנומס להעלות את המילה "נאצי" אצל מארחיהם הגרמנים, היא פסגה קומית. גם זר הפרחים שבידו של גולדפינגר בכל פעם שהוא בא לחקור מישהו - תוצר של חינוך יקי - הוא אמצעי קומי חוזר, שמוסיף הומור לפרק האפל אליו הוא שוקע.

ובסופו של דבר יש בסרט גם הרבה אלימות. כפפות לבנות, כובע צילינדר, פומית, מראה קטנה, פרוות שועל, ספרים נדירים, כורסאות יפהפיות ו-98 שנות היסטוריה. כל אלה (לפחות על פי העריכה המגמתית), נאספו מדירתה של גרדה טוכלר, הוכנסו לשקיות אשפה והושלכו לרחוב. צליל השקים שפוגעים במדרכה נשמע כמו צרור יריות - בום בום בום. האקט הברוטאלי הזה, חסר הסנטימנטים, קשה לצפייה ואלים לא פחות מסצינות קולנועיות של התעללות בחסרי ישע. הרגע שבו בובת חרסינה נפגשת עם הרחוב התל אביבי, אחרי נחיתה ממרפסת הקומה השנייה, נראה על המסך אכזרי לא פחות מסצינה של כריתת אוזן שוטר או הפגזת כפר וייטנאמי. הזעזוע מהאקט הזה הוא תוצאה של שילוב בין חוסר הכבוד (המקומם, של האנשים על המסך) להיסטוריה, לבין ההיצמדות (המטופשת, של הצופה) לחפצים ומוצרי צריכה.

מסך


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו