בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מן הארכיון

הדה בושס על נתניהו, זהו זה והמונדיאל

מבקרת הטלוויזיה המיתולוגית בוחנת את התדמית הפלקטית של הפוליטיקאי הטרי, משבחת את הבאבא בובה וקובלת ששידורי הכדורגל הם "אונס קבוצתי"

19תגובות

העיתונאית הדה בושס מתה אמש. במשך שנים כתבה בושס ביקורות ספרים וטלוויזיה מושחזות בעיתון "הארץ". הקטעים הבאים פרי עטה נלקחו מארכיון העיתון.

אונס קבוצתי // 8 יוני 1990

ההכרעה נפלה ואנו מועדים לאונס קבוצתי: חודש של צפייה דחוסה במשחקי הכדורגל של ה"מונדיאל" לכאורה, קשה להעלות על הדעת שבמשך שלושה שבועות ויותר, נצפה מדי ערב, בשעות השיא של הצפייה, במשחקי כדורגל בלבד, וכל התוכניות הקבועות המשובצות בלוח-השידורים יימחקו כלא היו.

ובכל זאת, אלה פני הדברים. אפשר היה להאמין לרגע שהוועד המנהל של רשות השידור קם לתחייה שבמאובן מתגלים שרידים חיים והיגיון.

זו הייתה כמובן אשליה. בצלם של איומים ולחצים, גם מצד חברי כנסת נאורים- במצ'ואיזם זה חוברים השמאל, הימין והמרכז - אישרו שם, לאחר התלבטויות וסקרים, את תוכנית השידורים המלאה. כלומר, שידור ישיר של 21 משחקים.

שמעתי ברדיו את חבר הוועד המנהל של רשות השידור, אמנון מנדה.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

בשפה רפה צידד בשידורם של 11 משחקים בלבד בשידור ישיר, ושידור האחרים בשעת לילה מאוחרת, שלא בשידור ישיר. אבל עניין זה הוא כנראה בנפשם של המכורים למשחק. מנדה קבע שהסקר אינו אינדוקטיווי. אבל ברור שהתרבות המצ'ואיסטית האלימה היא השלטת.

אין ברצוני להציג את הוויכוח כמחלוקת של נשים לעומת גברים. אבל זה המצב. גברים רואים בכדורגל סמל לגבריות טהורה. אם לא יכריזו כי הם אוהדים שרופים, יחשדו בהם חלילה שהם אימפוטנטים.

לא כבר שודרה ב"רואים עולם" כתבה על נבחרת אנגליה, השנואה מכל הנבחרות, בעיקר בגלל אוהדיה האלימים. הכל חוששים מפני החוליגנים האנגלים, שמעשי הבריונות שלהם הסתיימו לא פעם באסונות ושמם יצא לשמצה בכל אירופה.

פסיכולוגים ואנתרופולוגים שחקרו את התופעה, קובעים שלפנינו ביטוי לסגנון גברי שצמח מתוך תרבות רחוב מצ'ואיסטית. זו שמורת טבע גברית, שאוהדי הכדורגל שומרים עליה מכל משמר. עכשיו כופים אותה גם עלינו. יש מי שמשווה בין משחקי הכדורגל לשידורים היומיים מפסטיבל ישראל. אבל לפסטיבל הוקדשו מדי ערב כעשרים דקות בלבד. אם אוהדי הכדורגל היו מסתפקים בזה, איש לא היה פוצה פה ומצפצף. אילו כפו על הצופים ערב ערב, במשך חודש, שידורי תרבות בלבד, הייתי מתקוממת בכל מאודי.

מאיר שניצר, עיתונאי אינטליגנטי בדרך כלל, שהיגיונו מתפקד כשהדברים אמורים בכדורגל, קובע ב"ערב חדש" ששני הנושאים המרכזיים בחיינו הם פוליטיקה וכדורגל והם המספקים את הדרמה האמיתית של המציאות. ובכן, לפוליטיקה אין מקדישים ערבים שלמים במשך חודש ושניצר שוכח שחלק נכבד מן האוכלוסייה - כחמישים אחוז ממנה - אינו רואה בכדורגל אירוע מרכזי ואינו מסוגל להבחין בדרמה המתחוללת במגרש. במקרה הטוב אנו רואים - כפי שהגדיר זאת הפרופ' ישעיהו לייבוביץ - 11 חוליגנים רצים אחר כדור אחד. החוליגניזם אכן שליטים במגרשי הכדורגל.

מאחר שיש ערוץ אחד ויחיד לטלוויזיה, מה יהיה על הצופים המבוגרים והקשישים משלמי האגרה, שגם להם זכויות? הפתרון ההגיוני היה להעביר את שידורי המונדיאל לערוץ השני. אבל הערוץ הראשון פועל לפי העיקרון המונופוליסטי: גם לי וגם לך לא יהיה. הוא לא יעניק בדעה צלולה לגיטימציה לערוץ השני, שנוא נפשו. כך אנו נידונים להתקיים בשמורה גברית אלימה במשך כחודש. ואם זה אינו אונס קבוצתי, איני יודעת מה אני סחה. אין לי ספק שהמכורים לכדורגל יחתמו על זה מיד.

נתניהו ומילוא – משחק תדמיות // 27 בנובמבר 1992

בטלוויזיה אין אנשים של ממש. הם מתחבאים מאחורי תדמיות, ואנו עדים למאבק ולמשחק של תדמיות. כזאת היא גם ההיכרות שלנו עם האנשים שבחדשות. אם כי במקומותינו עניין התדמית הוא עדיין בראשיתו. הפרופ' ניל פוסטמן, מומחה אמריקאי לתקשורת, מתראיין ב"יומן תרבות", ובזמן הקצר האומר לרשותו (המראיינת, חובבת תרבות מקצועית ויבשה, רואה לה חובה שלא להסתפק בשאלות אלא להשמיע את דעתה) הוא מנסה להבהיר עניין מרכזי זה של תדמית קובעת בתרבות טלוויזיונית מובהקת כארה"ב. בעצם אין הוא מחדש לאחר מה שראינו באחרונה, כשהוא קובע שהצמד קלינטון וגור למדו כיצד לעשות שימוש מקצועי ויעיל בטלוויזיה. ובישראל, כפי שנוכח לדעת, לבנימין נתניהו יש יתרון עצום משום שהוא דמות טלוויזיונית כריזמטית. לדעתו, במערכת התדמיות הזאת שמיר "לא היה מגיע לשום דבר". ואולם גם שמיר וגם רבין שומרים עדיין על אותנטיות בתרבות הטלוויזיונית, וקשה להגיד שלא הגיעו לשום דבר.

נתניהו אכן שייך לזן שונה של פוליטיקאים, המתמקם על המפה הפוליטית הישראלית. לכל הדעות הוא דמות כריזמטית במושגים טלוויזיוניים. באותה עת הוא מצטייר כדמות פלקאטית, כאילו היה דו ממדי. מתקבל הרושם שמייעץ לנתניהו מומחה אמריקאי לתדמיות. ואפילו הוא מחונן בקסם אישי מסוים ו"עובר" את המסך – אם מתרכזים בתדמיתו, נוכחים לדעת שהיא מתוכננת לפרטיה. החל בלבוש, במחוות, במניירות ועד לבניית המשפטים שבפיו, שכמו הוכנו ונערכו בקפידה, נכתבו מראש בידי אדם נייטרלי, חסר פניות פוליטיות, שהיה עושה מלאכה דומה גם למועמד ממפלגה אחרת, שעמדותיה מנוגדות בתכלית. בהופעתו המלוטשת של נתניהו ניכרים אלמנטים טכניים, מכאניים, אבל ללא ספק, כך יוצרים תדמית מוצלחת ו"עוברת", ומה שנותר מהאדם שמאחורי התדמית הוא בגדר חידה.

מסתבר שתדמית היא עניין מורכב. בתרבות הטלוויזיונית אין דבר קשה יותר מאשר להשתחרר ולהיפטר מתדמית. היא נדבקת באדם, כאילו היתה אלטר אגו שלו. כזה הוא המקרה של רוני מילוא, שהופיע ב"שולחן ארוך". התדמית שדבקה בו במשך השנים כפוליטיקאי משופשף המבטא דעות קיצוניות, אגרסיוויות, עשויה להטעות ולשבש את הדמות האחרת, המתונה יותר, המצטיירת מאז התמנה לשר בממשלת הליכוד. כמדומה עבר מילוא שינוי מעמיק, אך ספק אם תדמיתו הציבורית השתנתה באותה מידה. כשצפיתי בו בימי שלטון הליכוד – בהופעותיו בכנסת, בראיונות אתו, ולא כבר ב"מוקד", כשחיסל באלגנטיות את מיכה חריש – היה אפשר לחוש בעליל בשינוי שחל בו. ובכל זאת, הרושם הראשוני והחשדות לא הרפו. אין פירושו של דבר שמילוא אינו נחשב לממליך מלכים ולאיש החזק במפלגתו, אבל באחרונה הפתיע כשלא הציג את מועמדותו הטבעית להנהגת הליכוד. הוא תפס עמדה נייטרלית, מרוחקת, ואף הודה בראיון אתו שמבחינתו לאופוזיציה יש יתרונות. בהופעותיו הוא מצטייר כבעל כישורים רבים, חכם ומסוגל לחזות מהלכים מראש. הוא רהוט ואין נימה דמגוגית בדבריו. לעתים הוא נראה מעורב בנעשה ובאותה עת משקיף מן הצד במין אירוניה שיש בה שמץ ציניות. אולם תדמיתו הקודמת, אם כי ניבעו בה סדקים רחבים, רודפת אותו כצל.

ירון קמינסקי

התדמית נהפכת למין מסיכה שאין להשילה, היא דבוקה לפוליטיקאי בייחוד כאשר דעות קדומות שולטות בכיפה. למראם של נתניהו ומילוא, נשאלת השאלה אם השילוב בין השניים, בעלי התדמיות השונות לגמרי, שאולי משלימות זו את זו, אינו עשוי לתת פתרון לבעיית המנהיגות בליכוד.


זהו זה – ולא אחרת // 10 יולי 1992

התוכנית המצוטטת ביותר היא "זהו זה", שנהפכה ללהיט ולשיחת השבוע, עד שנאלצתי להיפרד מן הקלטת שלי, למען מי מידידי שרצה בה. "זהו זה" מעידה בעצם על הצמא להומור ולסאטירה בטלוויזיה, שגם מבחינה זו היתה למדבר צחיח. עלינו להסתפק במשהו דמוי סטנד אפ קומדי של כמה מוקיונים, ולעתים במערכונים עלובים, רדודים ומהולים, נטולי פואנטה של ממש, שאינם מצחיקים. משהו קרה להומור בדרך אל הטלוויזיה. גם הסאטירה ב"זהו זה" אינה תמיד באותה רמה - קשה להתחרות בעובדות העולות לא פעם על כל דמיון.

תהיתי מדוע לא ניצלו את הסיטואציות האבסורדיות, הקומיות, שנתבשרנו עליהן בדיווחים ממטה ההסברה של העבודה. הליכוד דווקא מפגר בתחום זה של דיווחים אינטימיים. הרגלי המיטה שם לא זכו לחשיפה. ואולי אין משתמשים שם בסדיני סאטן, כפי שדיווחה אותה קופירייטרית בעלת מודעות פוליטית.

אין ספק ששני הכותבים של התוכנית, אילנה לופט וחנן פלד, תרמו רבות ל"זהו זה", אבל התוכנית מצטיינת דווקא בגודש של אילתורים. היא מבוססת בראש ובראשונה על סיטואציות מצחיקות ומשעשעות, הקובעות למעשה את אופיה ורוחה, ולא דווקא על טקסטים. למשל, בקטע על הפלוגה האלמונית של רפול, השועטת לעבר בניין הכנסת; והקטע על עם רבין, שלפני המצלמות אינו מסוגל להגות את השם "שימון" ומסיים ב"אני ופואד הקטן; והקטע עם לוינגר, הקאובוי בכיפה, המחסל את מי שנמצא באולפן; והקטע עם אמא גאולה ליד בניין הכנסת, עם הכריכים בשביל צחי; והקטע עם בני בגין שעוד זמן רב יזכרו לו את ה"מה אתה אומר?" שנהפך לנכס לאומי; ואת התחרות עם ספי ריבלין, וכמובן, אולפן בחירות 92 עם גידי גוב כחיים יבין הנצחי.

אין זה משנה אם החיקויים מוצלחים יותר או פחות, ואף אחד שם איננו טוביה צפיר, אבל הארבעה - גידי גוב, מוני מושונוב, אברהם קושניר ודב'לה גליקמן - הם קומיקאים שובי לב. קל לאהוב אותם. הם מצחיקים, חביבים, סימפטיים ואינטליגנטים. הם מעורבים בנעשה והצליחו ליצור לא רק סאטירה, אלא כמה דמויות קומיות שכבר היו לשם דבר, כמו הבאבה בובה או שלושת הזקנים על הספסל בשיחה מצחיקה עד דמעות על ענייני היום. אין ספק ש"זהו זה" מדברת ללבן של שכבות נרחבות, ללא כל קשר עם שייכות פוליטית כזאת או אחרת, מפני שקטעי הסאטירה אינה מרושעת לשמה, אלא סאטירה מחויכת, עם קריצה משמעותית, החושפת בכל זאת את המציאות המעוותת. בעצם, מאז "ניקוי ראש" - לבד מכמה ניסויי נפל - לא היתה בטלוויזיה סאטירה קבועה ומתמשכת, בעלת אופי וצביון ייחודיים וצוות קבוע. לטלוויזיה הכללית יש מה להתקנא בחינוכית, ולא רק על "זהו זה".
 

מה זה צריך להיות? // 26 בנובמבר 1993

האוסקר הישראלי נוצר כמדומה לשימושם של אלה המשוועים לסנסציות בבוקר שלמחרת, אם החומר אינו לוהט דיו, אפשר לסמוך על המעוניינים שיהפכו פארסה מגוחכת לאירוע לאומי, ואין כמונו משופעים באירועים לאומיים, ממש לא יאומן, אלא אם כן כל מעשה חיקוי צולע ומגומגם הוא בחזקת אירוע במקומותינו.

מה שראינו אתמול על המסך היה מפגן קרתני ומביך. האוסקר ההוליוודי הוא לפחות הצגת ענק קיטשית, העשויה במקצוענות, ושם גם יש בין מי לבחור. אצלנו, כל סרט מקומי, גם כאלה שקיבלו ביקורת קטלנית, הוא מועמד לאוסקר, ועצם הגעתו למסכים מעניקה לו מקום של כבוד ברשימת המועמדים.

אבל מה לעשות שסרטים אינם נשפטים עוד בקריטריונים מקומיים, ואנו יכולים לצפות בכל סרט מכל מקום בעולם על מסכי הקולנוע והטלוויזיה שלנו. עקרון ההשוואה אינו פועל לטובת הקולנוע הישראלי. עולם הקולנוע הוא בינלאומי, ואפילו סרטים שהוכתרו אצלנו כיצירות מופת לא עברו את הראמפה הבינלאומית.

בטקס עצמו שררו אי סדר, עליבות ורישול מעליבים. פסלון האוסקר נראה בעצם כמו סמל פאלי, ונראה שגם לא היו מספיק פסלונים כדי להעניק לזוכים, אם כי אין זה אסון גדול כל כך. מי שדווקא זכה באוסקר היה הבמאי הבריטי קן ראסל, שכוכבו דעך זה כבר, אבל הפרובינציאלים חגגו עם הזר.

המנחים, ענת עצמון ודן תורג'מן - הגימיק כפי שהובהר לי הוא היותם בעל ואישה - נראו מגוחכים. הם הפגינו חוסר כשרון, סיפרו בדיחות אידיוטיות וניסו, ללא הצלחה, להצחיק ולשעשע. מתברר כי מישהו גם כתב להם את הטקסט הדבילי, והם הודו לכותב.

הבמה נראתה כאילו הושאלה מהאירוויזיון. טעם טוב לא שלט בכיפה, גם לא מלבושים שעטו מרבית המשתתפים. למרבה המזל, הבמה הייתה חשוכה חלק ניכר מהזמן וכך נחסכו מאיתנו קטעים מסרטי המופת, שלפרקים הוקרנו ולרגעים משום מה נעלמו מהמסך.

חלק מהזוכים המאושרים נעלמו גם הם באורח פלא, ולא הצליחו להגיע לבמה. אלה שהגיעו תעו במחשבה ולא ידעו מה לעשות עם עצמם. זוכה אחת לעסה מסטיק בתאווה גלויה, וכושר הביטוי של מרבית הזוכים והמשתתפים האחרים סבל מעילגות לשונית מביכה. על הבידור אפשר היה לוותר. ואם כפי שאמר יוסף לפיד, סוף סוף מפרגנים לקישון, שאמנם התרגש עד דמעות עם תום עידן הקיפוח שלו, חבל שהוא זכה לכבוד בנסיבות מפוקפקות כל כך. והמסקנה: כדי לעמוד בטקס האוסקר הישראלי אנו זקוקים באמת למנות גדושות של הומור וסבלנות עילאית, ואם היה מי שנהנה מלבד הזוכים, שיקום!

לסלק את הקניבלים // 10 בנובמבר 1989

על תשדירי השירות, המגלמים כל מה שוולגרי ומאוס בתרבות הישראלית, אפשר לכתוב ולכתוב. התשדירים מספקים לנו כל פעם חומר חדש המעיד על העושים במלאכה ועל המנטליות שלהם. עכשיו כמדומה כלו כל הקצים. איני צמחונית, אבל הקבוצה הצוהלת של ילדים וסבתא, המזמרים על הטלה העולה על שולחנם, והאמא היכנאית המפתה את צאצאיה בטלה המעולה, ועד שרירם נוזל מפיהם, כל אלה מצטיירים כמעט כעשרת קניבלים. דווקא התשדיר הזה יצליח כנראה להפוך אותי לצמחונית.

פנים מוכרות לעייפה // 18 בדצמבר 1992

למראה "פופוליטקה", תוכנית ראיונות חדשה בערוץ הראשון, בהנחיית דן מרגלית, המשודרת במקביל ל"בשידור חי" של דן שילון בערוץ השני ואמורה כנראה להתחרות אתה, עולה מאליה השאלה אם יש בכלל מקום לתוכנית ראיונות נוספת. האם זו תשובת האחראים לביקורת על הרמה הירודה וההידרדרות של הערוץ הראשון? אבל הצופים, לפחות אלה שיש להם אפשרות בחירה מתוך מספר ניכר של ערוצי כבלים, כבר אינם חייבים להיות שפני ניסיון לתוכניות חדשות.

הפעם, לאחר "שולחן ארוך", מציעים לנו כמדומה "שולחן עגול", ושני השולחנות הטלוויזיוניים האלה רעועים ומטים לנפול. תוכנית הראיונות חדשה זקוקה לצידוק ענייני טלוויזיוני. והנה, תוכנית חדשה שזה כבר התבשרנו עליה, ולא ברור מה רצונה להיות. זה מין תבשיל פסול וסר טעם, שהוכן כנראה ללא חשיבה רצינית ללא תכנון ויד מקצועית. כבר מראשיתה מבוססת התוכנית על התחכמויות נפסדות, וכבר היא עייפה ושחוקה, לא מאורגנת נכונה, עשויה טלאי על גבי טלאי. כדי להלעיט את הצופים בבליל מפוקפק זה, זומנו לאופן, בחוסר דמיון ותושייה, אותן פנים מוכרות לעייפה מתוכניות אירוח אחרות. כנראה אזל מכבר מלאי המרואיינים שיש להם מה להשמיע.

העיתונאים יוסף לפיד, אמנון דנקנר, ענת טל-שיר וניבה לניר התגלו כמרואיינים ממוחזרים. נראה בהם כי טרחו בעוד מועד על הברקותיהם הספונטניות. כבר שמענו את לפיד ברדיו, יוצא בהצעה מפליגה - לקחת את השיח יאסין כבן ערובה ולהוציאו להורג אם יאונה רע לחטוף ממשמר הגבול - אף קראנו את דבריו ב"מעריב", והנה גם באולפן הוא חוזר על הצעתו.

את דברי האחרים אף קשה לי לזכור. נותר רק משקע של תפלות. העיתונאים נעשו בדרנים לעת מצוא, ורמתם עלובה. ודן מרגלית נראה שבע רצון כאילו לא חש מה קורה סביבו. לצד העיתונאים, כתאומי סיאם שלהם - הפוליטיקאים שגם הם אינם מחמיצים הזדמנות להופיע בטלוויזיה. נציגיהם הפעם: השר חיים רמון וח"כ רפאל איתן. אלא שהצופים יכולים לומר מראש בעל-פה את עמדותיהם של השניים. שעות אחדות קודם לכן כבר צפינו בשני אלה בשידור הישיר מהכנסת, בערוץ השני, ושם ההצגה טובה פי כמה. המפגש באולפן הצטיין באווירתו הלא בריאה, אווירת שבת אחים גם יחד של עיתונאים בכירים ופוליטיקאים. אמנם העיתונאים מותחים ביקרות על הפוליטיקאים, והפוליטיקאים מלאים טענות כרימון על העיתונות, אבל "פופוליטיקה" הצטיירה כמין משחק חברתי שבו יד רוחצת יד וכולם שייכים בעצם לאותה קליקה חברתית מתנשאת וכוחנית, שעל פיה יישק דבר.

ואם לא היה די בבידור הנלוז שסיפקו המשתתפים - הובא קטע מתוך מופע סאטירי המוצג במסגרת התיאטרון הקאמרי ושמו "היי רימונה". אבל לא כל ניבול פה ולא כל צווחנות וולגרית במשהו דמוי סטנדאפ קומדי ראוי לתואר סאטירה.

חלק ממשתתפי "פופוליטיקה", שלא התגלו דווקא כאניני טעם, אף הם נראו נבוכים. רק דן מרגלית צחק בכל פה. על מה ולמה צחק מרגלית? והאם אינו נבוך לשמש כמנחה לתוכנית שהיא אולי אחת הגרועות ביותר שהוקרנו אי פעם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו