הליצן שמכר את הפרארי

הדבר המקומם ביותר בסרט "קומארה" הוא היומרה שמאפיינת כל כך הרבה במאים דוקומנטריים. לא כל מי שמחזיק מצלמה הופך אוטומטית לאנתרופולוג והוגה דעות

מורן שריר
ביקורת טלוויזיה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מורן שריר
ביקורת טלוויזיה

סשה ברון-כהן הוא ליצן. לא במובן השלילי של המילה אבל הוא ליצן. נדמה שתפקידו הוא להגחיך את העולם ולהצחיק את תושביו. בסרטים שלו הוא מתחזה לטיפוסי קיצון - איש טלוויזיה קזחי, כתב אופנה סופר-גיי אוסטרי, דיקטטור מזרח תיכוני - ומסתלבט על כל מי שנקרה בדרכו. הערך הקומי של הסרטים שלו נוצר במפגש בין הדמות האקסצנטרית שלו לעוברי אורח נורמטיביים. אפשר לחפור ולנתח את המפגש הזה ולמצוא בו גם ערך מחקרי-פסיכולוגי-סוציולוגי. אבל אין טעם. זה לא כיף, זה משעמם ובלאו הכי אין הרבה כסף באקדמיה. יותר מכל, סשה ברון-כהן עצמו לא מחפש משמעויות גבוהות מצח בסרטים שלו. הוא ליצן והוא אוהב את זה.

ויקראם גנדי אינו ליצן. הוא חוכמולוג. בסרט "קומארה", גנדי מתעד תקופה שבה התחזה לגורו עם זקן ארוך ושיער מטונף - וגיבש סביבו כת מאמינים בפיניקס. הוא המציא השקפת עולם, הגה קלישאות ניו אייג' ותרגילי יוגה חסרי משמעות וגם נתן לעצמו שם: קומארה. לא מפתיע שבארה"ב נמצאו הפראיירים שיילכו שבי אחריו. גם בתל אביב הוא יכול היה להתפרנס יפה. קומארה נראה כמו הדמות של מייק מאיירס בקומדיה "הגורו", והאינטראקציות שלו עם קורבנותיו מזכירות רגעים ברון-כהניים או כאלה של איגור, מושון ודנוטה - הפתיינים של יהודה ברקן בסרטי המתיחות. אם "קומארה" היתה קומדיה, היא היתה סבירה לחלוטין. אבל לוויקראם גנדי יש יומרות אחרות. הוא מסרב להיות ליצן, הוא טוען שהוא חוקר תרבות, כלומר - קשקשן. הסרט מלווה בקריינות חמורת סבר של גנדי עצמו - הוא מסביר כיצד ההתמרדות שלו ברקע הדתי שבו הוא גדל גרמה לו לנסות לבחון את היחס שלו למסורת ואמונה. הוא טוען שהתרגיל שעשה, שבו הפיל בפח פתיים במצוקה, הוא ניסיון לברר מדוע אנשים כמהים למשמעות בחייהם. הוא מנמק את המתיחה החמודה שלו כניסוי בטבע האנושי.

"קומארה" הוא סרט לא מזיק וחסר ערך - מלבד קומי. הדבר המקומם בו הוא היומרה שמאפיינת כל כך הרבה במאים דוקומנטריים. כל אחד שמחזיק מצלמה הופך אוטומטית לאנתרופולוג והוגה דעות בעיני עצמו. כל אחד שמריץ דחקה על חשבון פראיירים, רואה עצמו חוקר אבולוציוני. כל ליצן נהיה דארווין. המבול הבלתי פוסק של סרטים תיעודיים, בארץ ובעולם, הוא עניין מבורך. צריך רק לדעת להפריד בין הסרטים בעלי הערך לחסרי הערך והכי חשוב - לנפות את אלה שמייחסים לעצמם ערך מזויף. גנדי מתחזה לדוקומנטריסט מעמיק בדיוק כפי שהתחזה לגורו רוחני. הוא יצא לחקור אנשים שמחפשים משמעות ויצא עם סרט חסר משמעות. הנה, כל כך קל להדביק תיאוריה מפוצצת לטור פשוט בעיתון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ