בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשמפעל העלייה לישראל הפך לעסק כושל

הזירה שבה מתרחש הסיטקום "המרכז", המשודר בערוץ 1, מעניינת ורבת פוטנציאל. חבל שהביצוע נראה כמו חוג אלתור במתנ"ס

9תגובות

אחת הזירות שבהן סיטקומים מלבלבים, היא זו של עסקים כושלים, מפגרים או שוליים. במקום שבו המלון של פולטי כשל, הקומדיה של ג'ון קליז שגשגה. כנ"ל בקולג' הלא-יוקרתי ב"קומיוניטי", הבר העלוב של החבורה ב"פילדלפיה זורחת" או בעיר השדה שבה ממוקם "המשרד" הבריטי. דווקא בגומחות החשוכות, הרחק מהמרכז המואר והמצליח, קל לגדל תרבית קומית. גם "המרכז" שעלה אתמול בערוץ הראשון נהנה מהשוליות, הקרטוע וחוסר הרלוונטיות של המקום שבו הוא מתנהל. למעשה "המרכז" הוא שם סרקסטי כי הסדרה מתרחשת בשולי השוליים ומהם היא ניזונה. מה שמעניין זה שהעסק הכושל או הזניח שבו מתאפשרת הסיטואציה הקומית הזאת, היא רעיון קיבוץ הגלויות או - אם להרחיב קצת את העדשה - המפעל הציוני.

"המרכז" הוא בעצם מרכז קליטה בירושלים. פעם היו לו ימי זוהר, מספרת לנו הסדרה, והמסדרונות שקקו יהודים מכל העולם שטבלו לראשונה את אצבעות רגליהם בכור ההיתוך הישראלי. אבל מה לעשות שמאז זרם הגירת היהודים לישראל הפך לזרזיף ספורדי ובמחזור הנוכחי של המרכז הירושלמי ישנם שישה מהגרים בלבד. לא רק הכמות מעידה על קשיים במפעל העלייה. רוב הדמויות בסיטקום הזה לא עקרו לישראל מטעמים ציוניים. סוזי ברחה מהשידוך שההורים מצאו לה בברוקלין, ריימונד מחפש בישראל מקלט מרשויות המס הצרפתיות ודוד עלה מרוסיה עם חלום לעשות את המכה ומאז הוא ישן בתוך המיצובישי שלו. מהבחינה הזאת, "המרכז" לא מתעלם מחוסר האטרקטיביות של החיים בישראל אלא להיפך - הוא סוחט מהם הזדמנויות קומיות. זה בולט במיוחד בפער שבין הלך הרוח הפיקודי-פטריוטי של מנהל המרכז (אוהד שחר) לבין המציאות העגומה שסובבת אותו.

הבחירה למקם סיטקום בעסק כושל כשה"עסק" הוא למעשה ערך קיבוץ הגלויות ומפעל העלייה לארץ ישראל, היא בחירה מעניינת. חבל שהביצוע נראה כמו שהוא נראה. כבר שנים לא שודרה בישראל סדרה עם מאפיינים כל כך ברורים של שיעור אימפרוביזציה בחוג תיאטרון מתנ"סי. ה"מרכז" לוקה בכל סעיף. באפיון דמויות סטריאוטיפי (האתיופי מתלונן שדופקים אותו, הארגנטינאית פתיינית, הרוסי לובש טרנינג); בבדיחות מימי סלאח שבתי רק בלי השנינות הקישונית (המורה רמי: "העבודה היא חיינו". דוד הרוסי: "אבל לא בשבילנו"); בהפרזה לא נעימה (יוהן הגרמני הוא חנון, אז הוא אומר: "רב תודות", "אל נכון" ו"חושק אני בעמל כפיים, מלאכה בטובך"); בסיטואציות הקריקטוריות (גביראלה מנסה לפתות את המורה כבר בשיעור הראשון ומתנפלת עליו); ובהיעדר כל רמז לטיימינג, מקצב או עריכה קומיים או דרמטיים. קשה לכעוס על "המרכז", יש בה איזו שלומיאליות לא מזיקה. כמו העולים החדשים בסדרה, עם העברית העילגת והלבוש הלא אופנתי, כוונותיה טובות והתוצאה מכמירת לב. אולי צריך לכתוב סיטקום על אחורי הקלעים של צילומי סיטקום כושל על מפעל עלייה כושל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו