בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך השתלטו היהודים על הטלוויזיה הבריטית

הסיטקומים ותוכניות הריאליטי היהודיות פורחים בבריטניה. איך זה שפחות מחצי אחוז באוכלוסייה מצליחים לייצר כל כך הרבה רעש?

66תגובות

יהודים, כמה רעש אנחנו עושים, ולא רק בעזה. שתי עשיריות האחוז של האוכלוסייה הגלובלית מייצרים, מה שנדמה תמיד מכאן, לעין המזוינת במשקפת היהודית, כ–50% מהרעש. ברור שמדובר במחשבה שיש בה מן משאלת הלב, אבל עם מספרים קשה להתווכח. ניקח את בריטניה לדוגמה, פחות מחצי אחוז יהודים באוכלוסייה מיתרגמים לכמעט עשרה אחוזים מצירי הפרלמנט. אין פלא אם כן שיהודים הם נושא חם גם בטלוויזיה הבריטית של השנים האחרונות. לא פחות מארבע תוכניות - שני סיטקום ושתיים דוקו/ריאליטי - מציגות משפחות יהודיות ומשודרות בפריים טיים הבריטי של השנתיים האחרונות. ואחת מהן, “האמא היהודייה של השנה”, בטח היתה גורמת קצת נאחס אפילו לאמא של וודי אלן.

אבל נתחיל בטובה מביניהן: “הבית של סבתא” - סיטקום משובח מבית היוצר של ה־BBC של המנחה והקומיקאי היהודי סימון אסטל, המבוסס באופן חופשי על חייו. מנחה טלוויזיה יהודי והומו, שפורש מעבודתו ומחפש משמעות לחייו. הסיטקום השני והקצת פחות מוצלח הוא “ארוחות ליל שישי”, של צ’אנל 4, המציג את ההתרחשויות סביב ארוחת ליל השישי של משפחת גודמן, משפחה יהודית בורגנית חילונית עם זוג הורים אקסצנטריים ושני ילדים בני עשרים ומשהו שלא מפסיקים לריב.

דייב קינג

על אף שהן מציגות דמויות יהודיות בתפקידים הראשיים ועוסקות מדי פעם בנושאים יהודיים, קשה לומר ש”הבית של סבתא” ו”ארוחות ליל שישי” הן תוכניות על יהודים. אלה סיטקומים בריטיים מאוד במיטב המסורת המינימליסטית של “משפחת רואייל” עליה השלום. סיפור קטן ואינטימי, לוקיישן וחצי, הומור אנגלי והמון דקויות. אז נכון שמדי פעם הדמויות זורקות איזו חצי מלה ביידייש כמו “תוכעס”, או חצי התייחסות לשואה, ויש בהן אלמנטים שאפשר להחשיב כסטריאוטיפים יהודיים כמו משפחתיות צפופה עד פולשנית ואמא מסרסת ‏(“אמא! קראת את היומן שלי? - רק עד אפריל”‏), וגסות לא בריטית בעליל ‏(הסבא מספר ליד שולחן האוכל על בדיקת הקולונוסקופיה שעבר ומציין שלרופא היו ידיים חמות, רק חבל שהוא לא קוצץ ציפורניים‏), אבל המשפחות היהודיות בהן מוצגות כנורמטיביות ושפויות למדי, ודווקא הדמויות הנלעגות ביותר הן של הבריטי הטיפוסי, זה עם המקל בתחת. השכן תואם באזיל פולטי ב”ארוחות ליל שישי”, והארוס הבהמי של אמא של סימון ב”הבית של סבתא”. אם התוכניות האלה מעידות על חיי היהודים בבריטניה זה עד כמה טוב להם שם - הם מעורים בחברה, מצליחים כלכלית, גזענות כמעט ואינה נושא, וחוץ מזה, כמו שציין כבר חנוך לוין, יש להם מה לראות בטלוויזיה.

שטחיות מחופפת

באגף הריאליטי, לעומת זאת, המצב שונה לגמרי. “סטריקטלי כושר” ‏(איך לתרגם, “כשר בלבד”? “כשר למהדרין”? אני אוהבת את “כשר ביותר”‏) של ITV היא דוקו־ריאליטי על הקהילה היהודית במנצ’סטר, המתמקדת בשלוש דמויות - ברנט קלארק, אמא לשלושה ואורתודוקסית מודרנית, ג’ואל לבר, בעל בוטיק אופנה חילוני, וג’ק אייזנברג, ניצול שואה מפולין שעשה הרבה כסף ולא מעט נכדים. כולם מעורים ומעורבים בחיי הקהילה היהודית, ומציגים לכאורה פנים שונות שלה.

התוכנית האחרונה וההזויה מכולן היא תוכנית ריאליטי שנקראת “האמא היהודייה של השנה”. גם היא של צ’אנל 4 וכן, זה בדיוק כמו שזה נשמע - תחרות ריאליטי שמפגישה שמונה אמהות יהודיות מרחבי הממלכה המאוחדת, שמתמודדות על התואר הנכסף ועל הזכות לכתוב טור עצות בעיתון היהודי “ג’ואיש ניוז”. המתחרות מתמודדות במגוון תחרויות הולמות כמו לארגן בר מצוה, לשדך בני זוג, להכין ארוחת ליל שישי ולדאוג לקשישי העדה. הדאגה לקשישי העדה היא מסורת יהודית מסתבר, מי ידע? כנראה שגם האנגלים לא סגורים על זה, כי האמא שהודחה בפרק הזה שכחה את הקשיש שלה באוטובוס. כאן זה לא היה קורה. לפחות לא לתאילנדים.

בתוכניות הריאליטי היהדות היא לא כבר לא נושא משני. לא עוד חלק מהפנים המורכבות של הדמות, כי אם הנושא עצמו. וכאן גם המצב נעשה טעון יותר. אין קלישאה יהודית שהתוכניות האלה פוסחות עליה. השבת על מגוון התעלולים להטעיית האלוהים שלה, ברית המילה שמוצגת כמנהג פרימיטיבי על סף הברברי ‏(בלי שום קשר למציאות כמובן‏), בר מצוות אקסטרווגנטיות כולל מעגל כושים מתופפים, וכמובן, זקנים, פיאות, מרק עוף, גפילטע, אפילו אפים ארוכים מופיעים כאן. וכמובן הקלישאה הטעונה מכולן: כסף. הדעה הקדומה ביותר על יהודים שעדיין מחזיקה מעמד יפה.

שתי תוכניות הדוקו־ריאליטי הללו זכו לקיתונות של ביקורת, אם כי רבים מהמבקרים ‏(ואני בהם‏) לא הצליחו להחליט אם לרדת יותר על השטחיות המחופפת שלהן או על הגזענות המובלעת בהן. הן מחזקות סטריאוטיפים, מעודדות גזענות וחוץ מזה, זו טלוויזיה מחורבנת.

“סטריקטלי כושר” עוד הצליחה לחלוף מתחת לרדאר אבל “האמא היהודייה של השנה” כבר עוררה סערה של ממש, בעיקר בחוגים היהודיים שאף דרשו, ללא הצלחה, להפסיק את שידורה. להגנתו טען ריצ’ארד פרר, עורך העיתון “ג’ואיש ניוז” שיזם את התחרות עליה מבוססת התוכנית, שכוונתו היתה “לחגוג את היהדות בתקופה המודרנית, ולהזכיר לבריטים, בתקופה בה הם זקוקים לכך מאוד, את חשיבות ערכי המשפחה”. נניח. אבל אפרופו כסף ויהודים, אין לזה שום קשר לחשבון הבנק שלך?

ומה זה אומר עלינו, על היושבים בציון? שלוש מסקנות: א. אולי כדאי לנסות שוב את אוגנדה. אבל זה באמת לא קשור לטלוויזיה. ב. למרות הפער העצום באיכות בין הסיטקום האנגלי לישראלי, בתחום הריאלטי והדוקומנטרי אין לנו שום סיבה להתבייש, אם כי לא ברור איך עדיין לא נוצרה הגרסה הישראלית לתחרות האמא היהודייה של השנה. ו־ג. אף שגם בארץ אנחנו צופים ביהודים היותר יהודים, כלומר בחרדים, כמו היו חייזרים ‏(ע”ע “למלא את החלל”‏), התחושה העוברת מצפייה במשפחות יהודיות בנות כל הזרמים הדתיים שמוצגות בכל תוכנית, סרט עלילתי או דוקומנטרי, היא אחת ומוכרת להטריד. גם בקור הבריטי מרגישים את החום, הזיעה, הצפיפות והדחיסות של הלבנט. אין כמעט שום הבדל בייצוג היהודי הבריטי, האמריקאי או הישראלי, או כמו שאמר המשורר הדגול, ד. סנדרסון: “ויבוא היום וכולם ידעו שכולנו בולגרים”.

ועכשיו יאללה, תעבירו את השלט ואת הקסנקס ואת נחמן שי, הנה מגיע השידור החוזר של הטילים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו