שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

התמונה של דוריאן גריי מזדקנת בזינוקים של 7 שנים‬

מורן שריר
מורן שריר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מורן שריר
מורן שריר

ב-1964, השנה שבה הביטלמאניה הגיעה לשיאה, ניל היה ילד בן 7 מליוורפול. בשחור-לבן, עם תסרוקת פוני, סוודר ועניבת בית ספר, הוא נראה כמו פול מקרטני צעיר. הוא סיפר אז בשמחה גדולה שהוא אוהב לשחק בחרבות וחולם ללמוד באוקספורד. ניל היה יכול להגיע רחוק כמו ארבעת בני עירו אבל לא היה לו המזל שלהם ולמען האמת גם לא הכישרון. אנחנו פוגשים אותו שוב בגיל 14 ובגיל 21, אז אנחנו מגלים שבמקום אוקספורד הוא התקבל לאוניברסיטת אברדין ופרש אחרי סמסטר אחד. כעת הוא עובד בבנייה וגר בבית נטוש. בגיל 28 גם הבית הנטוש ננטש וניל הוא הומלס שנודד ברחבי סקוטלנד. ואם חשבתם שהמצב לא יכול להידרדר, בגיל 42 ניל הוא חבר מועצת הרובע האקני שבלונדון מטעם הליברל-דמוקרטים.

ניל הוא אחד מ-14 ילדים שמתועדים בסדרת סרטי "Up". מאז 1964, כל שבע שנים חוזר הבמאי מייקל אפטד אל 14 הילדים שהתחילו להצטלם בגיל 7 (חוץ מהסנוב שנשר בדרך).

השנה הגענו לחלק השמיני בסדרה - "56 Up" - סרט בשלושה חלקים שמתעד את הילדים ההם בגיל 56. הצופים הקבועים יודעים שזו סדרת סרטים מרתקת ומרגשת ובינתיים החלק האחרון מקפיד על אותו איפוק ומינימליזם שמאפיינים את הסדרה כולה. סדרת סרטי "Up" אפקטיבית במיוחד כלפי מי שכבר מכיר את הדמויות מהסרטים של לפני 7, 14 ו-21 שנה.

מעבר לאפקט פגישת המחזור (מי עלה במשקל? מי איבד שיער או בעל? מי עברה שיפוצים לקראת הסרט?), אנחנו רואים אותם ולא יכולים לחשוב על עצמנו בכל אחת ממכפלות ה-7 שמופיעות בסדרה. אבל לצד הדינמיות המצערת של הדמויות, יש בסדרה איזו סטטיות מציקה.

סדרת סרטי ""Up התחילה כניסיון להקשיב לילדים משכבות שונות של האוכלוסייה ולבחון מה משותף להם ומה שונה. היומרה היתה ליצור תמונה מייצגת של החברה הבריטית ולבחון היכן השיוך המעמדי מנצח את תכונות הילדות האוניברסליות. הילדים מאז השתנו - התבגרו והזדקנו. גם החברה הבריטית השתנתה מאוד אבל אנחנו נשארנו "תקועים" עם אותן דמויות. למעשה זהו פוטו-פיניש של החברה הבריטית כפי שהוקפאה ב-1964 בידי הבמאים אפטד ופול אלמונד. החברה הבריטית היום שונה מאוד, היא צבעונית יותר וסיגלה לעצמה סט ערכים חדש (בחלקו) מזה שהכתיב את הקצב שלה אחרי מלחמת העולם השנייה. אבל בזמן שהחברה הבריטית מתחדשת ומתגלגלת, התמונה של דוריאן גריי מזדקנת בזינוקים של שבע שנים.

ועדיין, לצופים הקבועים זו חוויה מרגשת - כמו מונדיאל של סנטימנטים שמגיע כל שבע שנים ולאלו שלא מכירים עוד לא מאוחר להצטרף. יש משהו מנחם בסדרה הזאת. בסך הכל, למרות הקרחות והגירושין, רוב גיבורי הסדרה נראים מרוצים, מסופקים ושלמים עם מה שהשיגו. ואולי זה רק בשביל המצלמה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ