בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קופסה שחורה

לערוצי האופנה דרוש סטייליסט דחוף

בכל הנוגע לאופנה, הטלוויזיה הישראלית משתרכת הרחק מאחורי הצופות שלה. זה לא רק הדיסוננס בין ההכתרה של אנשים כמובילי אופנה לבין הבגדים שהם לובשים, זו הקרתנות, הרדידות, חוסר הידע הבסיסי

43תגובות

סוודר מוזהב עם צמות. מכנסיים לבנים. נעלי עקב ומין פוף גדול של שיער מתוח על קודקוד הראש שזור בפסי חימצון א־לה קרואלה דה וויל. זה אחד האאוטפיטים שלבשה השבוע דורין אטיאס בתוכנית “ערב טוב” של גיא פינס השבוע. זו האשה שממנה אני אמורה לקבל טיפים על מה ללבוש והיא בחרה באנסמבל שמביך אפילו את החתול אם את מסתובבת בו בבית לבד, כשכל החלונות מוגפים. זהו אאוטפיט שמסכם כולו, באבחת אימג’ אחת, את מבוכתה ואזלת ידה של הטלוויזיה הישראלית בכל הנוגע לאופנה. טראש ותו לו. דחוף סטייליסט.

באחת הסצינות הזכורות מהסרט המצוין “השטן לובשת פראדה” מביטה אן התאוויי, המתמחה הצעירה הלבושה בחוסר חן בסוודר כחול מרופט ומרושל, בצוות של אנשי העיתון בוחנים את ההיצע הקולבי להפקת אופנה מתקרבת. בעיניה מדובר במהומה רבה על לא מאומה, היא לא מבינה איך מישהו מסוגל לנהל כזה דיון ארוך ומקיף על ההבדלים בין שתי חגורות. מריל סטריפ הנהדרת בתפקיד בת דמותה של אנה וינטור, עורכת ווג האגדית, קולטת את גלגולי העיניים לאחור של התאווי וחוטפת קריזה. היא מסבירה לה שתעשיית האופנה היא מכונה ענקית, עשירה ומורכבת שמעסיקה מיליונים, ושלמעשה גם את הסוודר הכעור הכחול שהיא לובשת ‏(או אם לדייק את גוון הכחול רויאל שלו‏) בחרו בשבילה בכלל האנשים שעומדים מסביבה במערכת. המקצוענים.

בעשור האחרון תעשיית האופנה המקומית התקדמה שנות אור קדימה, בניסיון להדביק את הצרכניות הישראליות החשופות להיצע בעזרת האינטרנט. ברחובות כל עיר ועיר אפשר לצפות בנשים ונערות שמעזות לבוז לג’ינסים ולפלטפורמות התקניות, מספרם של עמודי האופנה ומגזיני האופנה בעיתונות נסק, מיטב הרשתות העולמיות נחתו בישראל, המלה סטייליסט הפכה לשם של מקצוע, הרשת התמלאה בלוגי אופנה ישראליים ‏(אני אישית מכורה ל”אפונה” של דר משיח‏) וכמעט בכל סניף דואר בדלפק קבלת החבילות אפשר להבחין באריזות בוהקות ומבטיחות כל טוב שמקורן באתרים מעבר לים, שלא לדבר על שבוע האופנה המתרחש בימים אלו כמובן. בו בזמן הטלוויזיה הישראלית ממשיכה להתייחס לאופנה כאל סוג של שעשוע רדוד, קוריוז, תעשיית לוואי, בלה בלה בלה ולה די דה.

ערוץ 10

עוד כתבות בנושא

הלגיטימציה של אופנה כנושא ראוי לדיון, גם אם לא מעמיק לפחות ארכני, היא תופעה יחסית חדשה וכמקובל בעסקי תרבות הפנאי, זו תופעה שהולכת ומתרחבת. במשך שנים האופנה קיבלה מקום שולי ביותר בתוכניות הטלוויזיה הישראלית. למעשה, הפינה של אטיאס היתה בכלל התקדמות מהימים האפלים שבהם האופנה הבליחה לעתים רחוקות בלבד, במחוזות הנטושים של תוכניות הבוקר, באיזו תצוגת אופנה מאולתרת למחצה. רק בשנה שנתיים האחרונות חל שינוי גורף בטלוויזיה הישראלית בכל הנוגע לאופנה. במקום פינות קטנות ודלוחות ושיחות סרק על שרשראות ענק נוצרו כמה וכמה תוכניות שהאופנה היתה אמורה להיות לב ליבן הפועם. אך מסתבר שאפשר להוציא את סנדלי השורש מהמדינה, אבל אז נשארים עם קרוקס.

לכל התוכניות החדשות הללו יש רק פן אחד מוקפד - הן מקפידות לזלזל באופנה. אטיאס מורחת על פני שעה שלמה את הפינה שלה מפינס, מצוידת באושיית האופנה סופי טייב. מה בדיוק ההכשרה של סופי טייב לדבר על בגדים? לא ברור. היא בהחלט ילדה חמודה אבל אין לה שום דבר ללמד אותי או להציע לי מלבד דמיון מטריד לאחותה. מה היה קורה אם היו מעניקים לצופה איזה רגע אחד של נחת בדמותה של אשה או גבר שבאמת יש להם קצת ידע בתחום? ולא, להביא את קרן מור, בפעם האלף, זו לא האופציה היחידה. נשאל זאת כך: איך היו מרגישים הצופים ממין זכר אם היו דוחפים להם את אחיו של יהודה לוי כפרשן של משחקי מכבי? אפשר רק לתאר את ממדי ההתקוממות.

ערוץ 10

אך נאמר זאת ועוד. יש גרועים ממנה. אין כמעט דבר מעיק יותר מלצפות ביבוא האישי מבריטניה של טריני וסוזנה בביקורי הבית שלהן בערוץ 10. זה לא מביך בגלל הניסיון הפתטי להתחבר לסיפור אנושי קורע לב. אני הראשונה להאמין בחפץ לב ששופינג הגון מרפא כל מכאוב, אבל לפתור את מצבה הפוסט טראומטי של ניצולת הפיגוע במייק’ס פלייס על ידי שמלה צהובה זה קצת מופרך. בעיקר בגלל השמלה. ברוב המקרים כולם נראים קצת מוזנחים לפני המהפך וכמו דראג קווינ’ז אחרי. טריני וסוזנה כריזמטיות להפליא, אבל לבגדים ולשיער/איפור שהן מדביקות למשתתפות בתוכנית אפילו דייוויד בואי בימי זיגי סטארדאסט על ספידים היה מסרב בנימוס.

ערוץ האופנה

אחד מהעקרונות הטלוויזיוניים הבסיסיים קובע כי מה שמוצג על המסך ראוי לו שיהיה אובייקט של תשוקה. באם הוא אדם או חפץ. נכון, את מפת המה־לא־ללבוש־לעולם האולטימטיבית מציע כמובן ערוץ האופנה הישראלי. האולפנים כעורים, אבל זה כלום לעומת האיפור וההלבשה של המשתתפים. ואם נסתכל רגע במה שיש בו בקנקן הזה - כבר טרחתם להקים ערוץ אופנה וגייסתם אפילו כמה אנשים שדי מבינים בזה ‏(תמר קרוון, דפנה לוסטיג‏) למה לא לנצל אותם כראוי? נכון, לרגע זה נראה שתשוקתו המרכזית של ערוץ האופנה היא להתרחק מאופנה ככל האפשר. להשתמש בה כתירוץ במקום לתת לה את המרחב והכבוד, בדומה לתוכניות הבוקר העניין הוא לא לייצר טלוויזיה טובה בהכרח אלא לייצר זמן מסך. עוד שיחה בין דוגמנית/מעצב לסלב, כלות בוחנות שמלות כלה, עוד שיחת סלון עם מורן גרוס, "המבקרים" עם דפנה לוסטיג. אנשים יושבים ומדברים שעות על גבי שעות של להגת ברמה של צהובון ובתחכום של שיחת סלון. נינוחות של “אף אחד במילא לא צופה בי מלבד כמה מידידי הקרובים”. זה לא ערוץ. זו גירסת האופנה לערב שקופיות, רק שהמצולמים הם לא השכנים על רקע אירופה הקלאסית אלא סלברטיז בפרמיירות.

ואם כבר ראשים מדברים על בגדים אפשר לעשות את זה גם אחרת. נכון לרגע זה, גם אטיאס וגם חבריה מערוץ האופנה מתחקים אחר התצורה של “משטרת האופנה” - התוכנית היחידה ששווה להחזיק בשבילה את ערוץ אי. זו ככל הנראה התוכנית הכי מטונפת, מרושעת ועליצה בטלוויזיה. אז נכון שהשיער של קלי אוסבורן קצת סגול מדי, וג’וליאנה רנסיק קצת מתחנפת מדי אבל ריברס לא נותנת לשום דבר לעמוד בינה לבין בדיחה טובה עם עדיפות לגסויות וירידות על עצמה. ויש כמובן גם את “פרויקט מסלול” של היידי קלום. התוכנית הוותיקה שאפילו בן זוגי המאותגר אופנתית ‏(האיש לא נצפה מעולם לובש משהו שאינו חולצה משובצת בערך מאז הימים שאדי וודר היה באופנה‏) אוהב. למרבה הפלא אין צורך כאן בידע מוקדם ונרחב, אתה לא חייב לדעת למה הבגד עובד אבל אתה יכול לדעת תוך רגע אם זה כך. בניגוד ל”מאסטר שף”, למשל, תוכנית בה הצופים נדרשים לנחש מי עשה אוכל טוב לפי כרכום האף של מיכל אנסקי, פה אין שום בלבול. זו תוכנית עניינית, התחרות היא ברורה וחד משמעית. אמא שלי בזה להתעמלות אומנותית בטענה שברגע שנכנס אלמנט של שיפוט אינדיבידואלי זה כבר לא ספורט. אז במקרה של פרויקט מסלול זה ספורט לגמרי.

נותר רק לערוג לימים הזוהרים של אלזה קלאנץ’, אי שם באייטיז ובניינטיז, בתוכנית “סטייל” בסי.אן.אן. תוכנית שבאמת סיפקה השכלה בתחום. כתבה מעניינת בסטודיו של מעצב, סיקור מדויק של תצוגה, ניתוח של טרנד. כל מלה רהוטה. כל אייטם עמוס תוכן והיסטוריה. מי היה מעלה בדעתו בטלוויזיה הישראלית לתת במה לאשה בגיל הזה, עם הלוק הזה וכמות הידע הזו? איש לא היה מעז. עדיף לדחוף איזו דוגמנית לכיסא, לעשות לה תסרוקת מגוחכת עם צמות ולהריץ צחוקים עם סטייליסטית בז’קט אופנועים מפאייטים אדומים ‏(אגב, לני גודין היתה טעות. טעות גדולה‏).


בכל הנוגע לאופנה, הטלוויזיה הישראלית משתרכת הרחק מאחורי הצופות שלה. זה לא רק הדיסוננס הצורם בין ההכתרה של אנשים כמובילי אופנה לבין הבגדים שהם לובשים, זו הקרתנות, הרדידות, חוסר הידע הבסיסי. הלוואי שהייתי מוצאת הסבר גורף לתופעה הזאת, כמו גם לתחייתן המחודשת של נעלי הפלדיום. אבל אני מתקשה. אולי זה ממש כמו מכנסי טייץ - זה נראה זוועה אבל זה כל כך קל. מצד שני אם מרינה מקסימליאן בלומין למדה להתלבש בשחור ובסטייל, אולי גם הטלוויזיה הישראלית יכולה.


ועכשיו די, תעבירו את השלט, אני נשארת בבית, ממילא אין לי מה ללבוש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו