אני אוהב אותך, רובי דואניאס (כי אין לי ברירה)

חבר ה"קומדי סטור" לשעבר הוא יוצר הטלוויזיה הנערץ על בנותיי, כך שמצפה לנו דרך ארוכה יחד. ועדיין לא הצלחתי לראות שום דבר שעשה מההתחלה ועד הסוף

רוגל אלפר
רוגל אלפר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רוגל אלפר
רוגל אלפר

הפיג'מות, 15:30, 18:15, 20:30, ערוץ הילדים, הוט

רובי דואניאס הוא יוצר הטלוויזיה מספר אחת בביתי. פעם אהבה מאוד התיכוניסטית שלי את הסדרות שלו. היא התחילה עם העונות הראשונות של "הפיג'מות". אחר כך שידורים חוזרים של "שמש". לבסוף, כמובן, "סברי מרנן". כשממש התחננתי והודעתי שאני לא יכול יותר לסבול את השידור הבוקע מהטלוויזיה בסלון (הסתגרתי בחדרי), היא צרכה את השיט הזה באייפד עם אוזניות. לא יפה שאני אומר שיט. אני לא אגיד יותר שיט. עכשיו, כשהיא במצב רוח לטראש במודע, הרבה יותר מרתקות אותה עלילות בנות קרדשיאן, ודואניאס הפך לספק התוכן המוביל של הקטנה: עונות חדשות של "הפיג'מות" - הסדרה הארוכה בתולדות הטלוויזיה הישראלית, או משהו כזה - ובנוסף, גם הספין-אוף "מנדלבאום בלש פרטי", וכן "משפחה שולטת" שתפסה אותה חזק.

אין לה מושג מי זה דואניאס. אין לה מושג שאותו אדם אחראי לשלוש מהסדרות האהובות עליה כעת. היא פשוט אוהבת את השיט שלו. הפרק הראשון בעונתה האחרונה של "הפיג'מות":

לדואניאס ולי מצפה עוד דרך ארוכה יחד. כי "שמש" היא להיט בקרב בני 15-5 והבנאדם הוא אשכרה מכונה, מפעל מפלצתי (סליחה, פורה), שפס הייצור שלו עוד ינפיק כמה וכמה סדרות מרובות פרקים בטרם תאבד הקטנה עניין במרכולתו. והיא רק בת שמונה.

כל מחקר על שקיעת והתכווצות האליטה בישראל חייב להקדיש פרק מכובד למפעלותיו. אין עוד יוצר ישראלי, באף תחום, לדעתי, שמקטב בצורה כה קיצונית בין אניני הטעם בעיני עצמם (אוקיי, עצמנו) לציבור הרחב. השורה התחתונה היא שבצורה עקבית וכבר הרבה מאוד שנים מיליוני ישראלים בכל הגילאים מתים על הסדרות של דואניאס, ואילו קוראי "הארץ" מתים ממנו.

מדובר בשני עולמות נפרדים שאין ביניהם שום דבר במשותף. שוחרי לואי סי.קיי מציצים בסדרות של דואניאס ולא מבינים כלום: לא למה זה מצחיק, לא למה זה מעניין, וגם לא איך אפשר לשרוד חצי דקה מזה. הם משוכנעים שלא יימצא לסחורה הזו אפילו צרכן אחד. יש שם לתסמונת הזו: גלות פנימית.

אפשר לבנות נוסחה לוגית לפיה בגלל שאני אוהב את בנותיי יותר מכל דבר בעולם אני גם אוהב את דואניאס יותר מכל דבר בעולם. סבבה. אבל עדיין לא הצלחתי לראות מעולם משהו שלו מהתחלה ועד הסוף. אני מוצא עצמי חולם בהקיץ, נמוג בשרעפיי, כמו בקונצרט של שטוקהאוזן.

12 שנה אני מנסה לצלוח את "הפיג'מות". בינתיים הצלחתי להבין שיש דמות בשם גרי ושיש לו מסעדה בשם "המבורגרי". זה מחסום בלתי עביר בשבילי. אחרי זה הכל תמיד מתערפל. המבורגרי? אני נהפך לקטטוני.

אבל אם הגשש וקישון חשובים, גם דואניאס חשוב. גם שטוקהאוזן.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ